מאז שראש הממשלה שלי הוגדר בוועדת הכספים כ"נכה כלכלית" אין לי שקט נפשי, באמשלי. אני מכיל את המציאות שלפיה דייר אגם הדרעק, מיקי מכלוף זוהר, שהוא גם סנג'רו של רה"מ (וגם קיבל כבר צ'ופר במועמדות לראשות הליכוד העולמי), היה נכשל בכל בוחן מציאות, אבל קשה לי, נורא קשה.

קשה לי להכיל את המציאות שלפיה אדם שהמגזין הכלכלי "פורבס" העריך את הונו האישי ב־50 מיליון שקל הוא "נכה כלכלית". ואולי ב"פורבס" לא יודעים, אבל לבנאדם אין הוצאות מחיה כלל, ועלות חייו (כולל תחזוקת נכסיו האישיים) לקופה הציבורית מוערכת ב־6.7 מיליון שקל בשנה. איזו מין נכות זו לנוכח המציאות בארץ, שכוללת כ־900 אלף מובטלים?

אגב, הנתון הוא סטטיסטי לגמרי, כי הוא אינו כולל את העובדים בחלקי משרות שמשתכרים שכר מינימום. דוגמה לכך הן בנותיי הסטודנטיות, שעובדות כבר כמה שנים ב־60% משרה ברשויות ממשלתיות, כי אסור להן לעבוד יותר. הצעירה בכלל בחל"ת, שמניב כ־2,300 שקל. אבל להן אין את מכלוף זוהר שיטען בשבילן שהן "נכות כלכלית" - גם אם אין להן הון אישי של הרבה־הרבה־הרבה יותר מ־50 מיליון שקל.

מיקי זוהר (צילום: אוליבייר פיטוסי, פלאש 90)
מיקי זוהר (צילום: אוליבייר פיטוסי, פלאש 90)

המחשבות האלה הטרידו אותי מאוד כאשר חיכיתי לבייביסיטר של גיאצ'ו, כדי להקפיץ אותו לביתו. על אף שמדובר בנער מגודל לפני גיוס, סחבק טיפוס אחראי ומשנע את הסחורה מהיכן שאסף אותה. 400 מטר בקו אווירי מביתי, 809 מטר בכביש, כולל עצירה ברמזור של 1.43 דקות כדי לחצות את הצומת. בכל זאת השעה היא 23:09 זולו־טיים, לך תדע מה יקרה לילד בדרך. אני בגילו כבר נסעתי בטרמפים למצובה, לנווה אור ולנערן, אבל מי זוכר. כמו ששר אביב גפן: "אנחנו דור מזוין".

אז הנפיל הקטין נכנס לאוטו אחרי שכיפוש עלתה הביתה. לקחתי אותה ל"דט", אחרי ארבעה חודשים. הלכנו לארוחת ערב של עבודה. ביקשתי ממנה להחשיב את האירוע כיציאה לבילוי, על אף שלא הכירה איש מהנוכחים. כשחזרנו כיביתי את הדיסק של ברי סחרוף בהופעה חיה ובירכתי לשלום את סתיו. "אז מה קורה גבר־גבר? איך היה הצדיק שלי? נרדם בזמן שכיפוש אמרה לו?". הוא הביט בי, הפנה את פניו לחזית ואמר ביבושת: "רון, אני מתנצל, נרדמתי על הספה. גיא עוד ער, אשתך העירה אותי. אני באמת מתנצל, זה לא יקרה עוד פעם".

שתקתי, וכבר הגענו לחניון של בית הוריו. "תגיד לי, סתיו, אתה אמיתי? גיא בן עשרה לשמונה, ואתה נרדם לי בשמירה? איך אני יכול לסמוך עליך? יש לך מזל שהוא לא הוריד לך בוהן ברגל עם קליפר, רק כדי לבדוק ממה מורכבת האצבע הקטנה. הוא מאוד אוהב לבדוק איך דברים עובדים".

"כן, אתה צודק", השיב הנפיל הקטין. "אבל באתי מאימון, הייתי נורא עייף. טרפתי את הקוסקוס של כיפוש, דיברתי עם חברה שלי, והתרסקתי מהדיבור. לא יודע איך זה קרה לי. אני באמת מבקש סליחה, באמת". הבנתי הכל. כל החיים זה שרשה־לה־פאם. "בסדר, סתיו, הבנתי הכל. מה היא רצתה החברה שלך?".

"אני לא בדיוק זוכר", הוא ענה. "אבל היא התלוננה שאין לי זמן בשבילה, שאני כל הזמן עסוק וכאלה". טוב, הילד קורבן, עבר עכשיו סחיטה רגשית, זה לא זמן לנזוף בו, הוא עוד יבכה, רחמנא ליצלן. הדור שלו בוכה הרבה, הם מאוד מודעים לרגשות שלהם. "שמע לי, סתיו, אם בגיל 17 היא מתלוננת, היא כבר תתלונן כל החיים. היא לא תהיה יותר טובה, אלא רק יותר רעה. תן לה שפיץ, ואל תביט לאחור. הבנת אותי?".

הוא השיב בחיוב, ונפרדנו בחום. חזרתי הביתה, ושאלתי את כיפוש אם הילד כבר פוטר, אבל היא נזפה בי. "מה אתה חושב שכל כך קל למצוא בייביסיטר? יש לנו מזל שיש לנו אותו ושהוא זמין כמעט תמיד. וגיא אוהב אותו", היא סיכמה. לא אהבתי את הטיעון. "תגידי לי, את שומעת את עצמך? הילד הזה לא אחראי, יש לו חברה שמטמטמת אותו, הוא חלש ולא מסוגל להגיד לה: 'דיייייי, נגמרה קבלת קהל עכשיו. נדבר בבוקר. אהבה זה ניתוק, ביי'".

אבל כיפוש היא כיפוש, אני זה אני. והכרעת הדין בעניינו הייתה: "תשאיר לי לטפל בבייביסיטר. אתה לא מבין בזה".

אני גם לא מבין בטלפונים לילדים. אין לי מושג בזה, אני רק יודע שזה רע. אבל גיאצ'ו הצליח לשכנע את כיפוש לרכוש לו סלולרי. רק באוגוסט הוא יהיה בן 8, היא הקדימה לו את מתנת היומולדת, לי נשאר להביא לו רק אוגר ותוכי מדבר. בקטנה, באמת. "כיפוש, למה זה טוב? זה מה שאנחנו צריכים? שהילד יתקשר אלינו 240 פעם ביום, לא כולל הודעות קוליות ושליחת גיפים?".

אני רגיל שהיא לא סופרת אותי, ומתייחסת אליי כמו לתשוש מוחין. "מאמי, אתה לא מבין בזה. לכל הילדים בכיתה שלו קונים עכשיו טלפונים, הם כבר גדולים. אז מה אתה רוצה שדווקא לגיא לא יהיה? תחשוב לפני שאתה מתלונן". שנייה של מחשבה הספיקה לי כדי להגיב. "כל הילדים הם ילדים, ההורים שלהם לא עובדים אצלם בתנאים של אוהל הדוד תום. זה פאול טכני, כיפוש, הלך עלינו". ואז היא אמרה שאני אשאיר לה לנהל את זה והכל יהיה בסדר.

אבל את התכשיט שלי אני הרי מכיר. על הבוקר הוא הגיע להעיר אותי. "אבא, שומע? תביט אליי. תכתוב לי כאן את המייל שלך באנגלית, כדי שאני אוכל להוריד משחקים". "רד ממני, גיא", נזפתי בו, "אני לא מבין בזה. תבקש מאמא. היא סידרה גם את הטלפון שלי". וכיפוש נזפה בו מיד: "גיא, לך להוריד את שרי, לפני שאני לוקחת לך את הטלפון".

דווקא לאמא שלו הוא עושה חשבון. הוא הלך ורטן: "בסדרררר, אני כועס על עצמי, איזה הורים בחרתי. אבא שאין לו כסף אף פעם, ואמא שרק מאיימת כל הזמן. אוףףףף". התפוצצתי מצחוק אל הכרית, גם כיפוש, והיא הוסיפה: "לא מעריך כלום הילד הזה".

ילד עם סמארטפון (צילום: אינג אימג')
ילד עם סמארטפון (צילום: אינג אימג')

הם התארגנו לעבודה ולבית הספר. אני ניסיתי לחשב בראש כמה פעמים הוא יתקשר אליי עד 12 בצהריים, ונרדמתי עם חיוך על הפנים. היקיצה הייתה ממבול צלצולים בטלפון שלי. הבטתי אל הצג וראיתי 12 שיחות שלא נענו ועוד 17 הודעות קוליות. התברר שלצדיק הייתה בעיה, הוא רצה לבחור צלצול מגניב לדבריו, אבל אני נבחרתי להיות המתקשר חזרה כי מאמא שלו הוא קיבל ברקס מלווה באיומים. אז עזרתי לו, כי אני בנאדם שביר, זה ידוע.

בערב כיפוש התחמשה במדענית טילים שהיא חברה שלה. הן ישבו שעות על המכשיר כדי לחסום לצדיק שלי את כל האפשרויות להגיע לאתרים אסורים עליו. הן השאירו לו וואטסאפ ומשחק בשם מיינקראפט, זהו. אבל זה ילד של אבא שלו, ומיד כשהקיץ הוא הבין שעשו עליו סיבוב, בגלל החסימות.

"אבא, אמא הרסה לי הטלפון. בוא נלך לקחת חדש, והאיש בחנות ירכיב לי את כל המשחקים. אמא חושבת שאני מטומטם, אבל אני לא. נו, קום כבר. אני אהיה ילד טוב שני שבועות, אני מבטיח. נו, קוםםםםם, אל תעצבן אותי, אותך אני עוד אוהב".

בסדנת ההורות שכיפוש גוררת אותי אליה הסבירו איך מטפלים במצבי קיצון מסוג זה, שכוללים בעיקר סחטנות רגשית, אבל אני בחרתי "בדרכים הידועות בן באתי", של שלום חנוך, ועבדתי על זמן, כרגיל. "תקשיב, גיאצ'ו. האיש מהחנות בבידוד, בגלל שנדבק בקורונה. שבועיים הוא יהיה בבית, אסור לו לצאת. אבל אם תתנהג יפה בזמן הזה, אני נשבע לך שנלך אליו ביום שהוא יפתח את החנות. סיכמנו?".

הוא הביט בי ואמר: "אתה מבטיח? אתה מקיים?". נשבעתי, והוא נרגע. דווקא המנהלת של הבית אמרה: "יופי של חינוך, מאמי, אתה מלמד את הילד להיות נוכל כמוך, עם הבטחות". אפילו לא הגבתי, כי יש לי שקט שבועיים, זה ים של זמן. מה היא מבינה בזה בכלל?

הילד סיים את שנת הלימודים בבית הספר ארן בשכונה. אין לי מספיק מילים בשפתי הדלה כדי להעריך את התרומה של הצוות הפדגוגי לצדיק שלי. מה שהוא מסוגל לעשות רק כי בא לו, עכשיו, אני חווה כל יום. אבל המנהלת שרון, המחנכת שקד, הסייעת הדר וכל הצוות הפדגוגי נתנו לו פשוט את הנשמה, ואף יותר. קראתי את תעודת הסיום של כיתה ב', ופשוט דמעתי מהתרגשות.

קולקציית האפסים ששולטת בנו מציירת תמונה שלפיה ציבור המורים והמורות הם סחטנים של הקופה הציבורית. זה שקר גס, של מאכערים שמרעילים את דיירי אגם הדרעק, ובעיקר את אזרחי המדינה. אף אחד מאיתנו שאינו מורה לא היה מחזיק יחידת לימוד אחת בכיתה. ואני אומר את הדברים מניסיון של הוראה בחטיבת ביניים, לפני הרבה שנים, ומעמדת מרצה באוניברסיטאות ומכללות כבר שנים רבות.

יותר מדי ילדים ומתבגרים סובלים מהפרעות רגשיות והפרעות קשב, ומטופלים בתרופות פסיכוטיות, שיכולות להרדים כל בגיר ובגירה, וגם סוס קטן. פסיכיאטרים מחלקים מרשמים כאילו מדובר בסוכריות גומי. ועם הסחורה הזו, מעל 30 ילדים בכיתה, צריכה מחנכת להתמודד שש שעות ביום, לבד!

ובסוף חודש הסיוט הזה היא מביאה הביתה 6,300 שקל נטו. למחנכת של בני יש רק שנתיים ניסיון, איני בטוח שהיא אף מגיעה להכנסה הזו, על אף שהיא אקדמאית. אני באמת מבקש לא להצחיק אותי עם ימי החופשה של המורים. הנה עכשיו, אחרי סיום שנת הלימודים, הם והן עובדים בקייטנות של בית הספר, או פרטיות, כדי להשלים הכנסה. אני, וגם רוב מוחלט מציבור העובדים בישראל, לא הייתי מבצע את הג'וב גם בשביל 20 אלף נטו בחודש.

כנראה שצריך להיות בן 61, לעשן סיגריה בשקט, ולצפות מהגדר במאות ילדים בחצר בית הספר משתוללים בפראות, וכל שנייה שם היא מבוא לאסון. רק בשביל האחריות על שלומם של ילדינו חייבים לשפר את שכרם של המורים.

אנחנו משלמים 50 שקל במזומן לשעה לבייביסיטר שנרדם על הספה כי הוא עייף מהאימון, ויש לו חברה שדופקת לו ת'ראש, רק בשביל לצאת לארוחת ערב, או לסרט, הצגה, אימון כושר ועוד. נותנים לילד/ה 250 שקל ומודים לו על כך שהסכים לשמור על הילד שלנו, כשהוא ישן!
אם מישהו יראה לי מורה בבית ספר יסודי שמשתכר 50 שקל לשעה נטו על הוראה, השגחה, אחריות, כתיבת מערכי שיעור בבית, השתתפות בקבוצות וואטסאפ כיתתיות בערב, שיחות טלפוניות עם ההורים בערב, ישיבות צוות שבועיות, ישיבות הנהלה שבועיות, השתלמויות, ארגון מסיבות וחגים, הקשבה להורים שהם פסיכים־על־מלא, ומתייחסים למורות כמו לשב"ח שהבריח את הגבול - אני אקדיש למורה הזו טור מלא בעיתון, 2,000 מילים של עושק הציבור. אבל אין כאלה מורים ומורות עם עשר שנות ניסיון. אני יודע כי בדקתי את הסוגיה ביסודיות.

ילדים בכיתה (צילום: קובי גדעון, פלאש 90)
ילדים בכיתה (צילום: קובי גדעון, פלאש 90)

אז עכשיו ביבי המלך שלח למשרד החינוך גנרל בדימוס, שהתרגל לקצפת של הנוער שמגיעה לשייטת 13, והוא משוכנע שכל תלמיד יקבל אותו ב"הקשב" ברגע שהוא נכנס לכיתה לביקור של עשר דקות. אדון יואב גלנט מוזמן לנסות את ה"הקשב" על הבן שלי. אני נותן לו 50 ניסיונות.
אגב, גם האבא של הילד לא סופר את השר. הוא לא דוגמה לכלום, ועוד לא דיברתי על סיפוח הקרקעות לאחוזתו במושב עמיקם.

נדפקה לי האוזן, וגם השקדייה הימנית בעייתית. הלכתי לד"ר דוליטל שייתן לי מרשם לתרופות. "או, טוב שהגעת", צהל לעברי הפקיד שהתחפש לרופא. לדעתי הוא היה ח"ל (חייב לעבור) בלימודי הרפואה בחו"ל. הכל הוא בודק במחשב, אפילו כיפוש יעילה יותר ממנו. סתום־על־מלא, ובעיקר איטי.

"נו, מה נסגר איתך, דוקטור? אני חונה בדאבל־פרקינג, יוסי שומר לי על האוטו. מה אתה מנהל איתי תחקיר עכשיו? תדפיס כבר", האצתי בדוליטל. "הא, יוסי שומר", הוא הגיב. "ראית מה קרה לו בראש אחרי ההשתלת שיער? גידל כרבולת, הלך להסתפר אצל מעצב שיער, ונהיה קירח. מה אתה אומר על זה?".

התפוצצתי מצחוק. פגשתי את יוסי למטה בקפה "אפטר 9", ובגלל ההתפעלות מהשיפוץ שעשה חיים לא שמתי לב לקונסטרוקציה שיש לו על הראש, אם כי זה תפס לי את העין.

אני יושב אצל חיים בקפה השכונתי יומיום כבר שמונה שנים, זה המשרד שלי. שנים אני מזמין אנשים אליי למשתנה, כך אני קורא למקום. אבל פתאום הוא החליט לשפץ ובנה מקום מפואר ומעוצב. יושבים שם הייטקיסטים וכאלה, פתאום נהייתי אופנתי. אני רק מאחל לחיים שיתאושש מהקורונה ומסגירת שדה דב, כי הוא אחלה בנאדם.

נרגעתי מהצחוק, והמשכתי להאיץ בדוליטל. "טוב, קוף, תקשיב לי. לא עשית בדיקות כמעט שנה. אז לך תעשה בדיקות, גם משטח גרון והנה הפניה לרופא אף־אוזן־גרון. תודה שבאת לבקר. זהו, אתה בגיל שמתחילים להירקב, שמור על עצמך". התעצבנתי ממש. "עכשיו תקשיב לי", אמרתי, "מילא למדת בהונגריה רפואה, בטח קנית את התואר, כי זה מה שאני הייתי עושה. אבל תפסיק לקשקש ותן לי מרשם. ביום ראשון אני הולך לסקר מנהלים אצל פרופ' נדיר ארבר באיכילוב".

פתחתי את המייל בסלולרי, והראיתי לו את ההזמנה. "אז יאללה, בוא נתקדם. אני אבקש מהפרופסור שישלח אותי לבדיקת אוזניים וגרון שם. זה בקומה 11, אתה רואה שאני יודע? נוווו תדפיס כבר! אתה רוצה שיגררו לי את האוטו? עוד לא ייצרתי היום לירה סורית דפוקה". דוליטל בחן אותי במבט יציב. "אתה בטוח הולך לסקר, כן? ואתה שולח לי את התוצאות, כן? אתה מבטיח לי, כן?".

להבטיח זה קל. שמתי יד על הלב ואמרתי לו: "אני נשבע באמשלי. היא תמיד אומרת לי להישבע בה, כי היא לא פוחדת מכלום. נו, הדפסת כבר? תן לי הרוקסו הזה שבולעים ארבעה כדורים וזה משפיע לשבועיים, טיפות לאוזנייה ואני אתבל את זה ב־40 טיפות אופטלגין. זה אחלה סוטול, זה בדוק".

הוא התחיל להסביר לי את ההבדל בין רופא לרוקח, אבל לא הייתה לי סבלנות אליו. לקחתי את המרשמים, ושאלתי אותו: "תגיד לי הר־דוקטור, אתה הרי חצי תימני שמפטפט גם בהונגרית. מתי מוצאים חיסון לקורונה בכתריאליבק'ה שלנו?". הוא הרים את הראש ממסך המחשב וענה לי: "קוף, אני רופא, אין לי מושג. אני לא מבין בפוליטיקה".

יצאתי ממנו ודילגתי במדרגות בצהלה. בקפה חיכה לי גם שימון "הגמד" ושאלתי אותו אם הוא פנוי לאכול מרק, כי זה טוב לגרון. "לא יכול היום, אני עסוק", הוא השיב. "במה אתה עסוק?", התעניינתי. "אני עובד על מתודה חדשה", הוא הסביר לי לאט. "בכל יום יש לי עשר משימות מאשתי העורכדינית, לפחות, כבר 30 שנה. תשע מהן אני לא חושב בכלל לבצע, ועם העשירית אני משוכנע שהיא תסתדר לבד".

נשפכתי מהצחוק. אצל כולם אותו דבר.
 
[email protected]