אין לנו זכות לוותר על החלת ריבונות על המולדת שלנו. כל הוויכוחים על להחיל ריבונות, לא להחיל ריבונות, עיתוי מתאים, לא מתאים, מתי יהיה עיתוי מתאים? האם אנחנו רוצים שיהיה עיתוי מתאים? כל אלה הם מילים. 500 מילים הן מאמר, 90 אלף מילים הן ספר, אבל גם מיליון מילים אינן מעשה. במקום להפיק מילים צריך להחיל את הדין הישראלי על ארץ ישראל. ואם לא נעשה זאת? ובכן, אנשים נמנעים הרבה פעמים בחייהם מלעשות את מה שהם היו חייבים לעשות. 

אלה חיים קצת עלובים, שבהם הם יספרו בלי סוף איך הם החמיצו את ההזדמנות לעשות את מה שהם היו צריכים לעשות. אם לא יהיה סיפוח, גם הפגיעה בזכויות אדם היא פשע אנושי שאסור להמשיך לתת לו יד. צריך לזכור שיש פגיעה מתמשכת בזכויות האדם של המתנחלים כל עוד אין ריבונות.

הם ייאלצו להמשיך לחיות במולדתם כאזרחים סוג ב’ עם איומים סוג א’ ואקסטרה גבורה ומאמץ כל יום. חשבו רגע על חיילת או חייל שנולדו בהתנחלות, שגם הוריהם נולדו בהתנחלות, וסבא וסבתא שלהם ייסדו את ביתם היפה והמייפה בהתנחלות, ובמשך כל הדורות האלה הם חיים בארצם כסוג של מוקצים, בלי זכויות האדם שיש לאחיהם, אזרחי ישראל האחרים.

בקעת הירדן (צילום: פלאש 90)בקעת הירדן (צילום: פלאש 90)

נכון, הכל מסובך, וזה נובע מכך שאנחנו רוצים להיות עם נורמלי כאשר שום דבר בציונות ובעם היהודי איננו נורמלי. אנחנו מנופפים בהצהרת בלפור ובהחלטות ועידת סן רמו, אבל גם ההצהרה, וגם ההחלטה, לא בדיוק נורמליות, כי מצבנו לא נורמלי. הערבים אומרים על זה: “מי שלא הייתה לו סמכות העניק למי שאין לו זכות”. לא נכון, אבל נשמע טוב למי שרוצה להצדיק את שנאת האחר שלו כלפינו, ואת האטימות שלו כלפי זכותנו.

כדי שתבינו עד כמה מצבנו איננו נשפט על פי הכללים הרגילים, אספר שיש לי חבר באיטליה, דריו כהן, יהודי, שטלפן אליי בלהט. הוא רצה להגיע לישראל, ובגלל שהוא בעל דרכון איטלקי, ובלי אזרחות ישראלית, אסור לו להיכנס לישראל. “זו פעם ראשונה שיש הבדל בין יהודי לבין ישראלי בקשר לארץ ישראל”, הוא טען. אני מבין את הטרוניה. הוא צודק. האמת היא שישראל איננה מדינה שלנו, של הישראלים. היא שלו כמו שהיא שלנו, כי היא המדינה של כל היהודים בעולם.

יש לצ’רצ’יל נאום מופלא מ־1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, שבו הוא תקף בפרלמנט הבריטי את מדיניות בריטניה למנוע עלייה לארץ ישראל של תקופת המנדט. הוא אמר באנגלית המרהיבה שלו שזוהי הפרה של הבטחת בריטניה, כי “למי ניתנה ההבטחה שבהצהרת בלפור? היא לא ניתנה ליהודי ארץ ישראל, ליישוב היהודי שהיה קיים בארץ, היא ניתנה ליהודי העולם, ובמיוחד להסתדרות הציונית. 

על בסיס התחייבות זו קיבלנו סיוע חשוב במלחמה, ואחרי המלחמה קיבלנו את המנדט על פלסטינה. המחויבות הזו לבית מוגן, לארץ מבטחים, לא ניתנה ליהודי פלסטינה אלא ליהודים שמחוץ לפלסטינה – לתפוצה האומללה של המון היהודים הנודדים, הנרדפים, שתשוקתם הגדולה, העקבית והניצחית היא לבית לאומי”. 

בקעת הירדן  (צילום: רויטרס)בקעת הירדן (צילום: רויטרס)

ובפנותו לראש הממשלה הבריטי דאז, שתמך בהגבלת העלייה, אבל הקדים לכך מילים יפות על סבל העם היהודי, הוסיף צ’רצ’יל: “אם לצטט את עמיתי הנכבד ראש הממשלה: ‘העם היהודי שבמשך מאות שנים של עקירה ורדיפה חיכה בסבלנות לשעה שבה ישוב ויבנה את ארץ אבותיו’”. 

טוב, לחיות באיטליה זה לא בדיוק תפוצה אומללה, במיוחד לא ב־70 השנה האחרונות. אבל הידיד שלי צודק. בזמן הקורונה נשמעו אפילו קולות של יהודים שדרשו שישראל תעניק אזרחות ישראלית לכל יהודי העולם. דרישה שיש לה טעם. את זה אנחנו לא תמיד מבינים, אנחנו חושבים שבגלל שנולדנו כאן לפני שמונה דורות או דור אחד, או בגלל שלמדנו בישראל, שירתנו בצבא, שילמנו מסים וגידלנו כאן ילדים, מדינת ישראל היא רק שלנו. 

הוא רוצה לבוא לישראל בגלל סיבה טובה: לבקר את הבת שלו, שהתגייסה באחרונה לצה”ל. היא עלתה והתגייסה, וראיתי תמונות נהדרות שלה, קורנת במדים. יפה, אבל אבא ואמא שלה מרומא רוצים לראות אותה, ולא רק בתמונות. חשבתם שאנחנו מדינה לא הגיונית? אתם לא מתארים לעצמכם כמה. 

בשבילו, בשביל הבת החיילת שלו, בשביל הנכדים שלו שיגיעו, בשביל המתנחלים הצעירים שחייהם לפניהם, בשביל יהודי העולם וגם קצת בשבילנו – להחיל כבר ריבונות, נו.