מנהיג שאוהב את ישראל היה ממנה פרויקטור למאבק בקורונה, מאציל לו את כל הסמכויות, מעמיד לרשותו את כל האמצעים, מכפיף אותו לקבינט הקורונה ונותן לו לעבוד. לא חסרים מועמדים לתפקיד הזה. מנהיג שאוהב את המדינה שלו היה מתעלם משיקולים פוליטיים, מיריבויות אישיות ומטרלולים ביתיים, וממנה לתפקיד הזה את רא"ל במילואים גדי איזנקוט, או את שר הביטחון לשעבר נפתלי בנט, או את האלוף במילואים יאיר גולן, שהודיע אתמול שהוא מוכן להתפטר מהכנסת לאלתר ולהיכנס לתפקיד. מנהיג שאוהב את עמו היה נמנע מפאניקה בשלב הראשון ומאופוריה בשלב השני, כדי שלא יצטרך להגיע על הגחון לשלב השלישי.
לישראל אין מנהיג שאוהב את המדינה, אלא מנהיג שאוהב בעיקר את עצמו ומשוכנע שעצם קיומו חיוני לעתידה של המדינה. כשיתברר שזה לא נכון, יהיה מאוחר מדי. במצב הדברים הנוכחי, היחיד שניסה לפתור את בעיית הקורונה בשלושת החודשים האחרונים הוא איוב קרא. "המים המיוחדים" שמצא קרא ברוסיה ושעליהם הכריז אתמול כעל "אנטי־וירוס יעיל", יעילים הרבה יותר ממה שהממשלה עשתה בזמן הזה, מסיבה פשוטה: היא לא עשתה כלום. קרא לפחות ניסה.
לנתניהו היה חלק מרכזי בהצלחה היחסית של ישראל במאבק בקורונה בגל הראשון. גם מתנגדיו המושבעים (כולל הח"מ) חשבו, ידעו, כתבו ואמרו את זה. תנאי הפתיחה של ישראל באותם ימים היו משופרים: "מדינת אי", שאינה מעורבבת בין העמים, גבולותיה סגורים ונאטמים בקלות, מערכותיה מתורגלות בחירום, ואוכלוסייתה - הצעירה ביותר במערב. התוצאות היו בהתאם. העקומה שוטחה, מספר המתים היה זניח יחסית. אבל אז הגיעה האופוריה, מלווה בזחיחות, תחושת "אני ואפסי עוד" והתמקדות בנושאים בוערים יותר: המשך המאמץ לחלץ כמה שיותר כסף לטובת משפחת המלוכה ה"נכה כלכלית" מאוצר המדינה, והסיפוח. אז סיפוח אין, משפחת נתניהו תקבל החזרי מס של מיליון שקל (אבל היא רוצה עוד), והקורונה יכולה לחכות.
אבל הווירוס לא מחכה לאף אחד. הממשלה לא נקפה אצבע בחודשים היקרים שהרוויחה אחרי הגל הראשון. לא הוקם מערך חקירות אפידמיולוגי, לא גויסו אלפי סטודנטים ותחקירנים (תעזבו את אחיות "טיפת חלב", יש מספיק מובטלים שמתאימים לתפקיד) להקמת מערך שיסגור מעגל במהירות. גם מה שקרה, קרה מעט מדי ומאוחר מדי. "מיי הריטג'" ובנט נאלצו להיאבק בבירוקרטיה של משרד הבריאות עד שהותר להם להקים מערך בדיקות ראוי לשמו. את המשבר המשיכו לנהל כל אלה שלא כשירים לנהל משבר מהסוג הזה: המטה לביטחון לאומי, שהוא גוף מטה ולא גוף ביצועי, ופקידי משרד הבריאות, שבקושי מצליחים לתפקד בשגרה ונעולים במשרד שנתקע במאה הקודמת, עם תפיסות שנתקעו במאה שקדמה לה.
מדינה ששיגרה אתמול לוויין ריגול משוכלל לחלל, לא מסוגלת לסגור מעגל של הדבקה בווירוס. כשהקורונה חזרה, והיה ברור שהיא תחזור, נתפסנו עם המכנסיים למטה. מכיוון שלא הוכנה אלטרנטיבה אזרחית, היה צורך להפעיל במהירות את יכולות האיכון של שירות הביטחון הכללי. הבעיה היא שהסנכרון בין השב"כ למשרד הבריאות מזכיר במשהו את הסנכרון בין ראש הממשלה לראש הממשלה החליפי. משרד הבריאות לא בנוי לעמוד בפני אלפי אנשים שקיבלו הוראות להיכנס לבידוד ללא הצדקה. המערכת קרסה ברגע שקמה. אנשים שלא יצאו מהבית התבשרו שבאו במגע עם חולה מאומת. אחד הכלים החשובים ביותר למלחמה בטרור נשחק עכשיו עד דק, נחשף שלא לצורך, והכי גרוע - לא מוכיח יעילות אמיתית מסיבות לוגיסטיות. גם אכלנו את הדגים הסרוחים, גם נכנסנו לבידוד וגם נדבקנו בקורונה.
ישראל היא מדינת חירום. אין בעולם מדינה שיודעת לתפקד במצבי חירום טוב יותר מאיתנו. אז איך אפשר להסביר את הפיאסקו הנוכחי? פשוט מאוד: ראש הממשלה שלנו לא מסוגל להאציל סמכויות, לא מסוגל להתחלק בקרדיט עם מישהו, כל שיקוליו אישיים, פוליטיים ולא ענייניים.
אם זה לא היה המצב, הוא היה מפעיל מיד את מערכי החירום שעלו לנו מיליארדים: פיקוד העורף, רשות החירום הלאומית וכו'. הוא היה נמנע מהמיסה הלילית הקבועה, שבה לימד את המוני בית ישראל איך משתעלים למרפק, ומאייש סוף סוף את מערך ההסברה הלאומי, כדי שלציבור תהיה כתובת מקצועית להבנת המצב. שום דבר מהדברים האלה לא קרה.
משרד הביטחון, צה"ל ופיקוד העורף הם גופים שבנויים להתמודדות עם משברים כאלה. יש להם סד"כ מאומן של עשרות אלפים. הם נוכחים בשטח, ברשויות המקומיות ובריכוזי האוכלוסייה. יש להם מערכי הסברה, הם יודעים להגיע לוואטסאפ של כל אזרח בישראל, הם עובדים בכל השפות, יש להם גיבוי מודיעיני ולוגיסטי אדיר. מדובר בנכסים לאומיים של עם ישראל, שבנימין נתניהו התעלם מהם במשבר האחרון, רק כדי שלא יצטרך לתת לנפתלי בנט ליהנות ממשהו, ויוכל כהרגלו לנכס את כל ההצלחה לעצמו.
אז עכשיו ההצלחה הפכה לכישלון. המספרים בסקר של חדשות 12 אמש מוכיחים שהפעם אין לנתניהו על מי להשליך את האשמה. אם ינסה להטיל אותה על בני גנץ, יגחיך בעיקר את עצמו. גנץ כל כך חלש, כל כך לא מורגש, שאי אפשר יהיה אפילו להאשים אותו. נשאלת השאלה, למה גנץ לא יכול לייצר קצת אסרטיביות. המציאות מרימה לו להנחתה והוא ממשיך לדבר הרבה ולהגיד מעט. זה הזמן לקום ולהודיע שהממשלה צריכה לשפוך את כל הכסף שאין לה על המשק, על העצמאים, על המובטלים, על האנשים שאיבדו את עולמם. לדפוק על השולחן, ואם צריך - אז להפוך את השולחן. להפסיק לפחד מנתניהו, שממשיך להתעסק בעצמו.
השר לביטחון הפנים דרש אתמול מהיועמ"ש אביחי מנדלבליט לשנות בדחיפות את נוהלי החקירה של ההסתה נגד ראש הממשלה. כי זה מה שנדרש לעם ישראל היום. אחרי ה"חארטה" של צחי הנגבי, שקרעה את המסיכה מעל פרצופם של נבחרי העם, הגיעה ההחלטה להגביל נסיעה באוטובוסים ל־20 איש, בלי מזגן. מי מנבחרינו נסע בפעם האחרונה באוטובוס, ומתי? דב חנין, שמתנייד בתחבורה ציבורית או באופניים רוב חייו, כתב אתמול שבאוטובוסים אין בכלל אפשרות לפתוח חלונות. אז עכשיו דורשים מכם לנסוע בחודש יולי באוטובוס אטום, כמו הממשלה.