ערב הבחירות האחרונות נקרא ניר ברקת בדחיפות ארצה. הוא בדיוק נחת בניו יורק. ביטל הכל, ביצע פניית פרסה, עלה על מטוס וחזר לישראל. קרוב לשלושים שעות מסע ברציפות, אבל למען מטרה ראויה: בארץ הוא נקרא להתייצב ליד נתניהו ונמשח ל"שר האוצר הבא". למה? כי ביבי ראה בסקרי העומק שברקת יוסיף לו מנדט ורבע או משהו. אחר כך היו בחירות. את מי הוא מינה לתפקיד שר האוצר? את ישראל כ"ץ. למה? כי יש לו יותר מתפקדים ועוצמה פנימית בתוך המפלגה.

כמה דקות לאחר שזכה בתפקיד הנכסף הבין כ"ץ שלא מדובר בקידום אלא בחיסול. הוא הוכתר לשעיר לעזאזל הרשמי של משבר הקורונה. בעודו מכין תוכנית נרחבת של האוצר לסיוע למשק ולאזרחים, הזמין נתניהו תוכנית מקבילה מברקת. בינתיים אף תוכנית לא מתיישמת בשטח הבוער, אבל ביבי מבסוט. הוא הצליח להשפיל את כולם, לעשות סיבוב על חשבונם (כרגיל) ולהישאר בודד בצמרת. זה הסיפור כולו בקליפת אגוז. ביבי קלאסי.

ערב תבוסתו בבחירות 1999 נקלע נתניהו לסחרור דומה. הוא הידרדר בסקרים, אהוד ברק החל להמריא, מטה הבחירות שלו היה כאוטי והאנשים מיואשים. לימור לבנת ניסתה לעשות משהו, אבל לא היה עם מי לעבוד. ביבי היה מגיע למטה בשעות הלילה, מחסל את הכיבוד העשיר ומחלק הוראות לא רלוונטיות. אלה היו ימי פומפיי האחרונים של הקדנציה ההיא ואנשיו ניסו להבין איך אפשר לקדם עניינים, לבצע מהלכים שגם יגיעו לשטח.

לא היה לה עם מי לעבוד. לימור לבנת (צילום: פלאש 90)לא היה לה עם מי לעבוד. לימור לבנת (צילום: פלאש 90)

בזמנו שמעתי את ההקלטות של כל הערבים המתוחים ההם. אנשי המטה קוננו פעם אחר פעם איך הממשלה מחליטה אבל שום דבר לא קורה. איך ראש הממשלה "מורה" או "מנחה" או "דורש" אבל הדברים לא מתבצעים. איך אף אחד לא מצליח להבקיע את חומות הבירוקרטיה שבין הלשכה האטומה לשטח הבוער. אז זהו, אנחנו בדיוק שם.

נתניהו יכין לעצמו תמיד את השעיר לעזאזל התורן, האשם החליפי, שעליו אפשר יהיה להטיל אחריות. כשראיתי את סרטוני "שיחת הצעקות" שקיים אתמול עם ראשי העצמאים, נזכרתי בתמונה דומה שאליה נקלע אחרי השריפה בכרמל. נדמה לי שזה היה יום האזכרה הראשון לחללי האסון הנורא ההוא. נתניהו עלה לנאום, ואז קמו ההורים השכולים והחלו לזעוק מולו. הוא עמד על הדוכן, מוקף במאבטחים, והמתין. הוא ידע שזו תמונה נוראית מבחינתו, אבל באולם היה מישהו שסומן כאשם העיקרי עוד קודם: שר הפנים דאז אלי ישי. אתמול הוא "דפק על השולחן" (שבקושי התרשם) והאשים את פקידי האוצר. "הפקידות" היא "הקרן החדשה" החדשה. זה הכל בגלל הפקידים, לא בגללי.

אירוע דומה, מאותה משפחה, דווח אתמול (נדב איל, ערוץ 13): נתניהו קיבל באפריל תוכנית מפורטת של מערכת הביטחון, בהובלת המוסד, למניעת חזרתה של מגיפת הקורונה. תוכנית סדורה, מקצועית, מבוססת על הניסיון שנצבר ועל יכולותיה של המערכת. היא כללה כמובן מינוי "צאר קורונה". התוכנית נגנזה. הצאר היחיד שנתניהו מוכן לסבול בסביבה זה הוא עצמו. אז לא מונה צאר ועכשיו יש לא מעט צער.

בנימין נתניהו הוא לא איש ניהול. הוא איש שיווק. בחלק נכבד מהקריירה שלו הוא העמיד לידו אנשי ניהול בדרגות איכות שונות (בדרך כלל בינוניים ומטה). היום גם זה כבר לא קיים. את כולם נשאה הרוח הרעה, טרללת בלפור, והבריחה אל מעבר לאופק. הוא נשאר עם הגברת, הצייצן הבטלן ומלחכי הפנכה. עם אלה קשה מאוד לנהל מדינה, בעיקר בתקופת משבר.