אם הייתי נתניהו, הדאגה השנייה בחשיבותה על סדר יומי (הראשונה היא כמו תמיד, המשך המאמץ לקבל עוד הטבות וכסף מהמדינה לטובת הפיות הרעבים בבלפור) הייתה החזית המפתיעה שנחשפה אתמול בין ש"ס והחרדים לכחול לבן. מכל האנשים, דווקא אריה דרעי הנאמן היה זה שעשה מה שהיה צריך לעשות מזמן לנתניהו: טרק לו את הטלפון בפרצוף.
הטריקה הזו לא נולדה יש מאין. ראשית, דרעי מעולם לא צדק יותר בדברים שהטיח בנתניהו: עכשיו, עם מיליון מובטלים וכלכלה קורסת, אתה רוצה להוביל אותנו לבחירות? התשובה: כן. נתניהו עובד רק למען נתניהו. הוא יוביל את המדינה לאן שהוא סבור שצריך להוביל אותה, כדי להועיל לו. זו האמת. יודע אותה דרעי, יודעים אותה כולם. רק חבל שאחרי שטרקו את הטלפון לנתניהו, החרדים הצביעו בעד. גם להם יש בייס וגם הם פתחו אתמול חשבון עם כחול לבן.
אבל מאחורי הסיפור הקטן הזה, יש סיפור גדול. האירוע חושף קצה קרחון של מערכת יחסים מלבלבת בין כחול לבן לחרדים בכלל ולדרעי בפרט. לא, אין סכנה שבפעם הבאה דרעי ימליץ לנשיא על גנץ. ראשית, כי רוב הסיכויים שגנץ לא יהיה רלוונטי. שנית, כי דרעי מבין פוליטיקה והקהל שלו ימני. הדאגה של נתניהו צריכה להיות קשורה לאפשרויות אחרות: למשל, העובדה שהחרדים לא ייתנו לו לגרור את המדינה לבחירות בקלות. גם להם יש אינטרסים. בחירות בלי תקציב פירושן גזר דין מוות להרבה מאוד אינטרסים חרדיים.
בכחול לבן מזהים את זה ויודעים להזכיר לדרעי, גפני וליצמן שהם היו הערבים לקיום ההסכם בין נתניהו לגנץ. אז עכשיו ניסו בכחול לבן לממש את שטר הפירעון הזה. ההצלחה היתה חלקית. דרעי טרק טלפון אבל הצביע בעד. נראה מה יעשה בפעם הבאה". דרעי קיים את הבטחתו. מה שאי אפשר להגיד אף פעם על נתניהו.
לו הייתי גנץ, לא הייתי טורק לנתניהו את הטלפון, הייתי הופך עליו את השולחן. כמה הבטיחו לגנץ שהפעם נתניהו לא יוכל לרמות. הפעם הוא לא יוכל לתחמן. הפעם הוא לא יוכל למצוא מעקף. החוק שיעבור יהיה דרקוני, נטול חורים, אטום לאירועים חיצוניים. אז הבטיחו. נתניהו לא ספר עד עשר לפני שהפר את הסיכום הראשון והחליט ללכת על תקציב חד־שנתי ולא דו־שנתי. למה? כי זה ישאיר לו אופציה לפרק את החבילה גם בשנה הבאה, בלי רוטציה.
אחרי שכחול לבן התבזתה בפני בוחריה כשהצביעה נגד ועדת חקירה לפרשת הצוללות ונגד פונדקאות ללהט"בים, הגיע אתמול תור הליכוד להתנגד לוועדת חקירה בעניין השופטים. אז הגיע. נתניהו, כאחרון הנוכלים בשוק, הורה למפלגתו להצביע בעד, ונשאר בבית. גנץ רתח. אשכנזי רתח עוד יותר. נתניהו גם הפר את הסיכום, גם יצא שקרן, גם חטף מדרעי, גם איבד נקודות נוספות בזירה הציבורית, וגם יצא רע מול הבייס שלו.
בכל פעם שדומה שהגענו לשיא האטימות והניתוק של נבחרינו ממצביעיהם, מגיעים סובביו ומלחכי פנכתו של נתניהו ומשיגים שיא מדהים חדש. אחרי צחי הנגבי ופרופ' שמחון, הגיע אתמול תורו של נתן אשל. הצלם הוותיק סיפר שבחזרתה של המגיפה לא אשמה הממשלה, לא אשם ראש הממשלה, לא אשמים במשרד הבריאות, לא אשמים במערכות השונות שישראל מחזיקה לימים כאלה. מי אשם? הציבור אשם. כשקיבל הזדמנות לחזור בו מדבריו ולהודיע ש"הוצאו מהקשרם", התעקש יועץ הסתרים של בני הזוג נתניהו לדבוק בעמדתו. אני מניח שאם זה היה אפשרי, ביבי היה ממנה אתמול את אשל לשגריר נודד באפגניסטן. אבל היא לא תיתן לו.
מי שמסוגל לפעול בדרך כזו, איבד את המגע עם המציאות. זהו אובדן שליטה, כך נראה סחרור, זו הדרך לאנרכיה. את "תוכנית ההצלה" שאמורה הייתה להיות מוצגת אתמול, דחו ליום ראשון. בינתיים ממשיך נתניהו לסכסך בין שר האוצר שמינה לשר האוצר שהבטיח למנות, בעוד בני גנץ, מן העבר השני, ממשיך להחטיא מול שער ריק: את התוכנית שלך, מר גנץ, היית צריך להציג לפני יומיים, לא בעוד שלושה ימים. הגיע הזמן להתנער ולהתחיל לעבוד מהר. גם מהבידוד זה אפשרי.
התרעות פיקוד העורף