הלכה למעשה חסרון הכיס והרעב כבר כאן, בצורות ישירות ועקיפות. אין כסף, אין אוכל, ויש דיכאון עמוק ובלי צפי לסיום. ברור שיש אחריות ממשלתית רחבה ומשמעותית לאסון הזה. היה די והותר זמן והייתה תובנה שצריך לעשות משהו. לא נעשה מספיק. אבל גם לנו, האזרחים, יש חלק בהתפוצצות הצרה הצרורה. מה גורר אנשים לפזז, להתחבק ולפקוד אירועים המוניים בזה אחר זה, בלי מסיכה ובלי לחשוב רגע על הסיכונים? מה חולף בראשו של אדם שעורך חגיגה כזו או מגיע אליה? מהיכן הדחף, הקטלני כך מתברר, לקרוע את הרחבה, לחגוג בלי הכר? למה זה טוב, מדוע המסיכה יורדת? מה פשר הזלזול?
לכל אחד מאלו שהתעלמו מהעקרונות הנ"ל חלק מכובד במה שעובר עלינו. מחלת הקורונה קשה. לא רק למבוגרים. גם צעירים סובלים ומתייסרים אחרי שנדבקו. תחושות פיזיות רעות, אובדן חוש טעם ותסמינים שנמשכים לעתים גם לאחר ההחלמה, הם כמה מבין הנזקים שנרשמו. מסתבר שגם מפורסמים חוטפים מנחת זרועה.
כן כן, הם פגיעים ממש כמו כולנו. אבל אוי לנו מהדוגמה שהם נתנו. אותם אלו שהעיניים נשואות אליהם, מובילי דעה באינסטגרם, בטיק טוק, בפייסבוק ובטלוויזיה פישלו, ובגדול. אחרי שכתבו פוסטים מהדהדים וצדקניים על המאבק בקורונה ועמדו על חשיבות מיגורה, חלקם צפצפו על הבטיחות, נדבקו והדביקו ובעיקר קיבעו סופית את התחושה שאפשר לפרוק כל עול.
בדרך כלל אני אוהב להיות בבית. נרתע מהים ומפארקים. באירוע המוני לא הייתי זה זמן רב. נוסף לסלידה האישית ממפגשים כאלה, הפחד מונע ממני אפילו לחשוב על אפשרות כזו. זה לא שאני לא עובד ופוגש אנשים. אני עושה זאת ולא מעט, אבל תוך כדי כך אני שומר על עצמי, גם אם זה לא הרמטית. אי אפשר להיות מאה אחוז, אבל בואו כולנו ננסה לעשות את המקסימום. השבוע עשיתי בדיקת קורונה. החשש העיקרי שלי הוא שאדביק מישהו. אדם מבוגר, מכר בסיכון. לא רוצה את זה על מצפוני.
אפשרות נוספת היא שהם ידעו והתעלמו. אם כך, מדובר במוסריות יחסית. חשבו מה היה קורה אילו חשדות זהים היו עולים בנוגע לאדם אחר, שלא חבר בשבט של האנשים הנכונים. התשובה ברורה: הדבר היה הופך לתחקיר מהדהד והקריירה שלו הייתה סופגת מהלומה קשה.
ומה עם הקורבנות? כשלא פועלים כדי לעצור את הפוגע, הוא ממשיך בשלו. אני מאמין שחשיפה הייתה יכולה למנוע סבל רב. אם אותו אדם היה בחיים, והמקרה לא היה עוסק בו ישירות, הוא בוודאי היה כותב טור מושחז על אותה צביעות.
התרעות פיקוד העורף