1. ב־16 במרץ 2003, בנאום לאומה הסובלת ממצב כלכלי מחורבן, הבריק שר האוצר בנימין נתניהו במשל השמן והרזה. הרזה הוא הסקטור הפרטי, השמן הסקטור הציבורי. השמן רוכב על הרזה ומועך אותו. 

נתניהו הגדול בנאום חוצב להבות, הסביר שצריך לצמצם את הוצאות הסקטור הציבורי ולגרום לשמן לרזות לטובת הסקטור הפרטי, שצריך להשמין קצת ולהתאושש, שלא יתמוטט.

ראש הממשלה, השולט הכל יכול בביטחון, בכלכלה ובבריאות של תושבי מדינת ישראל, שכח את המשל הנפלא שלו. הממשלה התנפחה לממדי שיא - ל"ו שמנים נפוחים מהטבות ופינוקים, ועוד ט"ז סגנים עם לשכות, עוזרים, נהגים, יועצים ותקציב הוצאות. לכולם מנכ"לים עם משכורות שמנות והטבות מופלגות.

השמן השמין לממדים חסרי תקדים, בזמן שהאזרחים הפשוטים נאנקים מעול המסים ויוקר מחיה. כולם מנסים לשרוד, חלקם הגדול ללא הצלחה. השמן כבר שוקל 90 קילו, והרזה רק 20. הצורך במהפך בין השמן לרזה נכשל.

זאב ז'בוטינסקי, האיש הנערץ על ידי אנשי הימין, הסביר כבר בנובמבר 1934 מה המחויבות של המדינה כלפי אזרחיה. הוא קרא לזה חמש המ"מים: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא.

נתניהו, ראש הממשלה כבר 14 שנים, נכשל בכל חמש המ"מים. במדינת ישראל, יולי 2020, מספר האנשים הרעבים הולך וגדל, והוא ילך ויגדל לנוכח המצב המחורבן. 

השר לענייני שום דבר, צחי הנגבי, מרשה לעצמו לומר בטלוויזיה "השטויות האלו שאין לאנשים מה לאכול זה חארטה", כשאלפי אנשים מפגינים וזועקים על מצבם הקשה, העובדים הסוציאליים שובתים והאחיות והמתמחים נופלים מהרגליים. זה לא מזיז לשרים שגרים בווילה מרווחת או בדירת פאר, מרוויחים 50 אלף שקל בחודש, לא כולל תקציב הוצאות וכל מיני הטבות ופינוקים נוספים. 

צחי הנגבי (צילום: מרק ישראל סלם)צחי הנגבי (צילום: מרק ישראל סלם)

השר הנגבי יכול אחרי הביקורת הציבורית להתנצל. אבל זה לא תופס. ראש ממשלה עם ביצים היה מעיף אותו באותו יום מהתפקיד שלו. זה לא קרה. 

עם המנגנונים המנופחים שמקיפים אותו, נתניהו מנותק מהעם. הוא מתבשם מחבורת אנשים העובדים בתקשורת שמלקקת לו בהערצה, הוא מאושר כשחבורת ביביסטים היסטרית מזמרת לו "ביבי מלך ישראל", הוא מזמין מטוס מפואר על חשבון משלם המסים, שישרת אותו ואת זוגתו בטיסותיהם הרבות לחו"ל. 

אין לו בעיית דיור. הוא לא צריך לשלם משכנתה או שכר דירה. גם לא חשבונות חשמל, מים או ארנונה. אלו מושגים שהוא קורא עליהם בעיתון. עם הווילה בקיסריה, הבית הממומן בבלפור ועוד כמה נכסים וחשבונות בנקים שופעי ממון הוא יכול להמשיל עוד אלף פעם את משל השמן והרזה. השמן ימשיך להשמין והרזה לרזות, עד שעוד מעט יהיה שקוף.

המונח חמש המ"מים של ז'בוטינסקי זוכה מדי פעם לאזכור ציבורי דווקא על ידי מי שמוגדרים כשמאלנים. חמש המ"מים הם סוציאליזם טהור. הקפיטליסטים החזיריים לא מוכנים לקבל את העובדה שמדינה צריכה לדאוג שלאזרחיה יהיה מזון, תהיה קורת גג, יהיה בגד ללבוש, יהיה חינוך ותהיה רפואה שתטפל בחולים.

המצב כיום בישראל עבור חלק הולך וגדל של האוכלוסייה הוא ההפך הגמור מחמש המ"מים, ובגין ניהול כושל של המלחמה במגיפת הקורונה המצב הולך ומחמיר. לדעת המומחים, המצב יחמיר לממדים הרי אסון, שעלולים לגרום לאנשים להבעיר את הרחובות.

2. אחרי שנתניהו שלח את אמיר אוחנה עבדו הנרצע לעשות סדר במשרד המשפטים, הוא העביר אותו בגלל אילוצים קואליציוניים למשרד לביטחון הפנים.

בשבוע האחרון, לנוכח פעילותם האגרסיבית מדי של שוטרי משטרת ישראל בזמן הטלת קנסות בענייני מסיכות, היו אזרחים הגונים שציפו שהשר הנכבד ינקוט עמדה תקיפה לנוכח התמונות הקשות שבהן נראים שוטרים כשהם מתנהגים בצורה ברוטלית מוגזמת. היו שציפו שהשר אוחנה ייצא בהצהרה ואזהרה לשוטרים, שהם צריכים לשמור על שלום הציבור ולא לכסח ראשים, ידיים ורגליים של הציבור. 

קולו של אוחנה לא נשמע ברמה. גם כשהיה שר המשפטים ציפו ממנו שיגן על מערכת המשפט שהותקפה בצורה וולגרית. אוחנה שתק ולעתים השתתף בחגיגה.

כהונה במשרד המשפטים כשהוא נטול פרקליט מדינה וכהונה במשרד לביטחון הפנים כשהוא נטול מפכ"ל לא יהוו נקודות זכות ברזומה של אוחנה. גם התמונה שלו עומד מאחורי ביבי בבית המשפט בזמן שמנהיגו תוקף את מערכת המשפט לא העניקה לו נקודות בעיני אזרחים הגונים.
וכשראש הממשלה טען שבמשטרה ובפרקליטות תפרו לו תיקים, השר שתק ולא הגן על אלו שהוא אחראי להם. וכשנתניהו הפציץ שהיועץ המשפטי וחבר מרעיו מנסים לעשות מהפכה שלטונית, אוחנה הפך אילם. 

הנאמנות הטוטלית והחנופה לראש המפלגה שהוא גם ראש הממשלה יעשו לו טוב במרכז הליכוד בבחירות הבאות. יודעי דבר אומרים שבבחירות הבאות בוועידת הליכוד אוחנה יגיע לאחד משלושת המקומות הראשונים, אחרי ביבי. השניים האחרים יהיו מירי רגב, שרת התחבורה ו - אל תיפלו מהכיסא - יאיר נתניהו, אם יחליט לרוץ. 

3. היוצר מתי כספי כתב לפני כמה שנים שיר חברתי נוקב וזועם, שאותו הוא שר עם בתו סויאן. העורך המוזיקלי יואב חנני ("שבת עברית", ברדיו ללא הפסקה) הסב את תשומת לבי לכך שהשיר הזה מתאים בול לימים אלו. שם השיר "די נמאס לחטוף מכות", הנה חלק ממנו.

בצפון תל אביב, בהרצליה פיתוח
המפרשים בתזוזה, שם נושבת הרוח
לשני חברים, יניב וירון
בנים להורים בעלי ממון
לא הרחק משם בשכונה לא נחמדה
עליזה מגדלת שני בנים לבדה
אם חד־הורית מפרנסת יחידה
והביטוח הלאומי לא עומד לצדה

בחורף ובקיץ היא תמיד מתייצבת
בפנטהאוז שם ב־ג' עם כל הצוות
מטפלת פיליפינית, מאמן אישי
טבחית, שומר ראש ונהג פרטי

אביו של יניב איש עסקים, יהלומן
הוא מבלה את זמנו בבורסה ברמת גן
עסקאות של מיליונים סוגר בהנאה
ומשמן חבר כנסת ברוב הכנעה

במטוס הוא יושב במחלקה ראשונה
מול רב מקובל שקיבל חנינה
לאחר שהורשע בשידול ובעילה
הוא מוזמן לניו יורק לערוך ברית מילה

אריאלה ונאוה לא עושות חשבון
אחת אמא של יניב והשנייה של ירון
את כרטיסי האשראי הן שולפות בקניון
"בישראל", הן טוענות, "מרגישים את השוויון"

לעם מזמן אין נחת
בארץ המובטחת 
האבטלה צומחת
שקדייה כבר לא פורחת

די נמאס לחטוף מכות
אנשים כבר עייפים מכל הבלוף הזה
כמה אפשר עוד לחכות
כל אחד שומע ורק הוזה
לא רוצה כבר לקוות
הם חושבים רק על עצמם שם במחנה,
נגמרו המחשבות -
המצב הוא לא שונה וגם לא ישתנה!

בעוד עליזה מנקה ומשפשפת
וגם אם היא בוכה היא מקרצפת
הזמן ממש קצר, אך היא שוטפת
והזיעה שלה רק נוטפת

במרכול של השכונה היא עוברת
ובדרך אל ביתה היא נזכרת
"צריך לעשות קניות", היא אומרת
אך לא מספיק הכסף שקיבלה העוזרת
רק מעט היא קונה, אישה מסכנה
תעודת עניות למדינה

וכשבמרינה הבחורים ההם גולשים,
הבנים של עליזה את בית הספר נוטשים
החינוך חובה רק למי שיכול
ולא לכאלה שצריכים לאכול