העובדה שאירופה סוגרת את השמיים לבעלי אזרחות ישראלית החלה לחלחל לאט־לאט למעמקי הנפש. כמו נידון למוות שרואה את חייו עוברים כבסרט נע, התחלתי לגלגל אחורה את הנסיעות הקסומות שלי בשנה האחרונה. 

נזכרתי ביומיים וחצי שביליתי עם אחותי בלונדון, החופשה הראשונה המשותפת שלנו בחו"ל. שתינו לייט בלומריות כמעט בכל דבר בחיים, וכשהחיים עצמם נכנסו למסלול, תמיד היה נוח לדחות ולספר לעצמנו שנעשה את זה מתישהו. והנה חלפו 30 ומשהו שנים מאז שאנחנו מכירות מבית, וכשנפל לנו האסימון שתמיד נסענו עם אחרים אבל לא זו עם זו, הבנו שזה מחדל איום. פתחנו יומנים ותודה לאל שעשינו את זה בזמן.

הביקור בלונדון היה החופשה הראשונה שלי בלי לו"ז. או מה שאני מכנה בעברית קלוקלת "צריכים" (בפתח בצ', שמצביע על כך שצריך וצריך). את לונדון אני מכירה מתקופות שונות בחיים. אני נושמת את העיר עוד לפני שביקרתי בה. אז אף על פי שהופצצתי במידע מכל מי שרק רצה להמליץ, החלטנו שאת החופשה הקצרה הזאת אנחנו לוקחות בקלות. מתעוררות מתי שרוצות והולכות לישון מתי שרוצות, אוכלות צ'יפס גם אם יש גורמה זמין וגם לא משתפות אף אחד אחר תוך כדי, ולו כדי למנוע את העין הביקורתית שאומרת "אז איך לא הלכתן ל...?". אנחנו לא צריכות, אנחנו יודעות מה טוב לנו. 

החופשה השנייה הבלתי נשכחת שהייתה לי השנה קרתה כמה שבועות לפני פרוץ הקורונה, שסגרה לנו את השמיים. הייתי ארבעה ימים בברצלונה, נסיעה ספונטנית שעשיתי לבדי כדי לנקות את הראש. בפועל, וסליחה על הקלישאה, אבל אני עדיין בהשפעת אפקט חשבון הנפש של יום ההולדת, הכרתי לעצמי את עצמי בחזרה. גיליתי שאני אישה די סבבה למרות הכל ותודה לאל. גיליתי שלנסוע לבד מדי פעם זה קסם בלתי יתואר. הבטחתי לעצמי שאעשה זאת שוב, ואני ממליצה לכל אחד לעשות זאת מתישהו בחייו, ולו ליומיים. 

את המזוודה שקניתי לפני הטיסה ללונדון החלטתי שאני לא מעלה לבוידעם מטעמי מזל. אחרי ההצלחה המסחררת שהייתה לנו במלון בלסטר סקוור, החלטתי שאני משאירה אותה מול העיניים וצמוד לדלת. היא פתחה לי את הלב. ברגעים קשים במהלך השנה החולפת, כשהייתי מביטה בה, ידעתי שיש לי תמיד לאן לברוח או מקסימום להתפלל ללואו קוסט, הבודהה של העידן החדש. 

ואז באה הקורונה. 

נתב''ג ריק מאדם (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)נתב''ג ריק מאדם (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

אני מודה שחלפו כמה שבועות עד שהבנתי שאני יכולה לאפסן את המזוודה בחזרה. לפני יום ההולדת שלי אפילו השתעשעתי ברעיון שאולי לקראת דצמבר כבר יהיה חיסון ויבטלו את הגל השני, ונשוב לבזבז כסף במדינות זרות. 

הבשורה על סגירת השמיים לישראלים תפסה אותי באחד הימים העמוסים שהיו לי בעבודה. ישבתי בקונטרול באמצע יום צילום, כשהחברים החלו לקבל את הפושים שבישרו על ההחלטה. הצילומים נעצרו לכמה דקות. הרעש והרחש לא אפשרו לאף אחד להמשיך. לכל אחד מהנוכחים שזה עתה פגשתי היו תוכניות מרחיקות לכת: אחת תכננה חופשה משפחתית עם הילדים באיטליה; השנייה ירח דבש שנדחה כבר פעמיים; אחר סיפר שמעולם לא היה בארץ ביום ההולדת שלו. והייתי אני, עם כל הנסיעות שעוברות לי בראש עכשיו. כולנו רקמה אנושית אחת חיה, ולכולנו התבטל משהו משמעותי שישב לנו בלב.

המדינה שלנו מקסימה ויפה, ואני אוהבת לטייל בה, אבל כשחיים בסיר לחץ, יש תחושה שהיא קטנה מדי. זאת אף על פי שבלונדון פגשתי יותר ישראלים ממה שאני רואה במדבר יהודה. 

כשהייתי ילדה לא טסתי אף פעם לחו"ל. היה לי מחדד עם גלובוס שאבא שלי קנה לי ואני שומרת עליו עד היום לתזכורת לחלומות שמתגשמים. היה לי גם גלובוס מתנפח שישב על השולחן ועזר לי בשיעורי הבית בגיאוגרפיה. בדור שלנו לא כל הילדים זכו לטוס, ועד שכבר הייתה נסיעה, היינו סופרים את הימים לקראתה בטבלת ייאוש. זה קרה אחת לשנה אצל בני המזל, ואחת לכמה שנים אצל מעמד הביניים הסטנדרטי של האייטיז. 

אני מניחה שכולנו היינו צריכים בעיטה בפיקה כדי להבין שלא מובן מאליו כל סיפור הכפר הגלובלי הזה, וגם שלא מובן מאליו שיש לך אנשים אהובים שאתה רוצה לבלות איתם זמן איכות לבד, ובטח שלא מובנת מאליה האפשרות להזמין טיסה בדקה ה־90 ולהיות כמעט כל חודשיים בחו"ל. 

אנשים משתמשים כיום במונח "אחרי הקורונה" כמו "אחרי החגים". אני מבטיחה קבל עם ועדה שסיימתי לדחות את החיים עצמם לטובת אילוצים, סידורים וכיוצא בזה. סיסטר, תכיני את המזוודה. ב־2021 אנחנו טסות שוב.