רשות הדיבור לכוכבים: היקום שלנו הוא בן חלוף, כך טוענים המדענים. עד לפני כמה שנים סברו רובם שמהירות תנועת הגלקסיות, המתרחקות זו מזו מאז אותו מפץ, הולכת ויורדת. אלא שתצפיות ומדידות הוכיחו את ההפך הגמור - הגלקסיות דווקא מאיצות ככל שהן מתרחקות זו מזו.
למה זה מעניין? כי אף על פי שיש עדיין חילוקי דעות לגבי המהירות היחסית של התנועה, יש הסכמה בין המדענים על כך שהתהליך הזה ייגמר בבכי קוסמי. היקום יקפא למוות או לחלופין יתפורר לחלקים הקטנים ביותר שלו - כולל הכדור שלנו, צריף קטן בקצה הישימון הבין־גלקטי. כל שיישאר מאיתנו הוא פוטונים, אותם חלקיקים נטולי מסה ומטען חשמלי.
על דבר אחד מסכימים רוב החוקרים - הכוח המניע שדוחף את הגלקסיות הוא סוג מוזר של אנרגיה, אנרגיה אפלה. פתאום נזכרו כולם במושג "הקבוע הקוסמולוגי" של איינשטיין, שמתאר את האנרגיה האצורה בריק, וניערו ממנו את הנפטלין. מאחר שאני די בטוח שפיזיקאים כבר מגחכים מול הניסיון המגושם שלי להתפלש באבק הקוסמי, אגש ברשותכם ישר לשורה התחתונה, והיא: בסוף כולנו נמות.
אני מצטער, לא התכוונתי להפיל את זה עליכם ככה בלי הכנה מוקדמת, אבל אם להאמין למדענים קצת יותר גדולים ממני, הרי שכולנו נגמור כחלקיקי אור גוועים על רקע אפלת האינסוף. אני רוצה לעדן מעט את הפסקה הקודמת: יש סיכוי לא רע שנשמיד זה את זה או נכלה את המזון על פני הארץ הרבה לפני אותן תמורות קוסמיות. כלומר, נתאבד הרבה לפני שנמות.
ועכשיו אחרי שנרגענו, אפשר לחזור מהמסע הזה בין הכוכבים עם עוד לקח קטן: עם כל הכבוד לנו ולדברים שאנו מסוגלים לחשב, להכיל או אפילו להתכונן לקראתם - בסופו של דבר, גורל הכוכב הזה נתון בידי כוחות גדולים עד כדי כך שאיננו מסוגלים אפילו לדמיין אותם, אלא רק לקרוא להם בשמות כמו "טבע" או "אלוהים". איש באמונתו יחיה.
למה אני נדרש לזה דווקא עכשיו? כי אם הייתי שואל את רובכם לפני שנה מה נראה לכם שיעסיק אתכם היום, סביר להניח שהייתם עונים: "האם לבלות את חופשת הקיץ באוגוסט ביוון או להסתפק בטנטורה - ולהמתין עם הגיחה לחו"ל עד שתסתיים העונה ויירדו המחירים". הבעיה היא שלא מעט אנשים שבתקופה המקבילה אשתקד ארזו לקראת חופשה בסגנון הכל כלול, אורזים עתה בשל חופשה בסגנון ללא תשלום. הם לא חוששים מהחיוב החודשי הגבוה של האשראי, אלא מהחיוב החודשי הקבוע של פירעון משכנתה.
ונניח שהייתי מרחיב את היריעה, כמו שעשיתי לג'ינס שלי בעת זלילת הקורונה, ושואל אך לפני כמה חודשים - מה נראה לכם שתהיה דאגתו הגדולה של עם ישראל בעת הזאת? סביר להניח שהייתי מקבל תשובות בסגנון "כן או לא ביבי". אולי חלק היו מזכירים את עזה או את חזית הצפון עם טילים שעברו סדנת דיוק אצל חיזבאללה. רק מעטים, אם בכלל, היו מנחשים שנגיף מסתורי יטרוף את הקלפים, יסגור את הגבולות, ישתק את הכלכלה ויכפה עלינו הסגר ובידוד. מה זה אומר? שבניגוד להיגיון שעיצב את תרבות המערב המתקדמת, זה שלפיו אנו אחראים לגורלנו, מסתבר שרוב התמורות הגדולות בחיינו, טובות כרעות, מופיעות ונעלמות בהפתעה.
בפרקטיקה זה אומר שאני מפחית בלא מעט אחוזים את הביקורת שיש לי על מי שמנהלים את המשבר. שלא תבינו אותי לא נכון: אני מתפוצץ מכעס על מי שמרכיבים ממשלת ענק בתקופה שבה עסקים קורסים; מתעב את כל מי שעסוק בהחזרי מס או בטיב הרכב בעת שבה האזרחים מצטמצמים; כועס על הניסיון של בנימין נתניהו להפוך מגיפה לתעמולה; סולד מבני גנץ, שבשם הקורונה שיקר לבוחריו; בז לצחי הנגבי, שעבורו, "להגיד שלאנשים אין מה לאכול זה חארטה", וזועם נוכח קרבות האגו והתקציבים בין משרדי הבריאות והביטחון.
אני מבטיח לבוא חשבון עם כולם. אבל - וזה אבל גדול - בשורה התחתונה אני מבין שהם מתמודדים עם אירוע קוסמי, ויודע גם את האמת על עצמנו ועל עצמי. ביטוח לאומי שלא מעביר מענקים בזמן הוא הבן דוד המערכתי של הישראלי הממוצע, ששומט את המסיכה שלו לכיוון הסנטר כי "אני לא מאמין בכל הקורונה הזאתי", כמו שאמר למצלמות אחד המתרחצים בחוף בת ים. זה בכלל לא משנה מי היה פה ראש הממשלה, התוצאות היו דומות.
בעוד 500 או 5,000 קורבנות יהיה כאן חיסון. פארטיית הקורונה תסתיים - ואז נחזור לתיקי נתניהו, למתיחות הביטחונית ולתחרויות השלכת כיסאות כתר פלסטיק בחופי הרחצה, החומרים שמהם עשוי המיקרו־קוסמוס הישראלי. בינתיים, בשעה שאנרגיה אפלה דוחפת אותנו אל עבר הלא נודע, יש לי רק המלצה אחת שאני מנסה ליישם גם על עצמי בזמנים שבהם המינימום של אתמול הופך למקסימום: תשתדלו להשאיר נחיר אחד מעל למפלס המים.