משהו: זכור, ותר על החלומות שלך עכשיו. כל עוד אתה צעיר! (מהסרט “האירוויזיון")
“שלום, קוביד", פתחתי. קוביד התנועע באי־נוחות בכלום שלו. “אני לא נותן ראיונות", הוא גמגם. שאלתי: “רק תגיד לי דבר אחד: מה אתה רוצה מאיתנו?".
זה היה אחרי מסע לא קל לראיין את וירוס הקורונה, קוביד־19, שכידוע מתחמק מלתת תשובות ולא מקיים שום קשר עם אמצעי התקשורת, בשעה שכל עורך בעולם מבקש להביא ראיון עם הווירוס, מידע שקשור אליו, תמונה, משהו. פפראצי בעלי חושי ועצבי־על אורבים לו עם עדשות זום. ללא הצלחה. הבעיה היא שאין לווירוס הקורונה דובר ולא משרד יחסי ציבור. למעשה, אני חושד שאם הוא שכר יועץ תקשורת, הוא הגדיר לו את המטרה כך: שלא יידעו עליי כלום.
לא אוכל לגלות איך השגתי את הראיון, רק אמשיך: “מה אתה רוצה מאיתנו?", שאלתי שנית. “אני אוהב אתכם", הוא אמר במבט רעב, “אני אוהב אותך. אני מסתכל בך ואני רואה שיש לך תאים מושכים. בוא, תתקרב עוד טיפה, למה אתה יושב כל כך רחוק?". “זו הטרדה", אמרתי לו בתוקף, “עד כמה שאני רוצה את הראיון, יש לי גבולות. עזוב את התאים שלי".
“אז מה שווה לי הראיון הזה?", הוא שאל, כועס, “אני רעב. טוב יש לך רק שאלה אחת וזה הסוף. שאל את השאלה ותתחפף. אני כבר אגיע אליך דרך אנשי הקשר שלך, אם ארצה". עמדתי בפני רגע שבו עליי לשאול שאלה גורלית אחת. לא נוח לשאול שאלות קשות, אבל מה לא עושים למען הקוראים? הכלל הוא לשאול את השאלה שהקוראים רוצים לשמוע את התשובה עליה. שאלתי: “איך אפשר להרוג אותך, והכי מהר?". הוא השתתק. כעס כנראה.
“תראה", אמרתי לו, “עד עכשיו עבדנו איתך בטוב, טרחנו על מציאת חיסון במעבדות בקריית שמונה ובנס ציונה, אבל אתה לא מותיר לנו ברירה. ניאלץ לעבור להשתמש בנשק הכי חזק שלנו. נזמן יחד שבעה רבנים ספרדים ושבעה רבנים אשכנזים, הם יצומו כל הלילה בצפת, עם ספר 'הזוהר', יוציאו משם השבעות, לחשים ופסוקים בלי רחמים, ואז יטוסו בהליקופטר מעל המדינה ויפזרו אותם מגובה נמוך ביסודיות בכל מקום. אתה גמור. אשמח לשמוע את תגובתך".
הווירוס החוויר. נגד ספר "הזוהר" אין לו עצה. על זה הוא לא חשב.
כטייס, הוא התנדב ללחום נגד הנאצים, ונהרג בטיסה בגיל 44. הוא ידע שהוא לוחם גם כדי להציל את היהודים מגורלם, וכתב זאת במפורש. פעם הוא פרסם שיחה שאני לא שוכח, שיחה עם טייס אמריקאי צעיר שלחם לצדו. הטייס האמריקאי בן ה־20 אמר: “ביצעתי הבוקר את משימת הקרב ה־25 שלי. מעל טריאסט באיטליה. נקלעתי לקרב עם מטוסי מסרשמיט־109 נאציים. מחר אתחיל מחדש, וייתכן שאופל. אתם יודעים מדוע אתם נלחמים, עליכם להציל את מולדתכם. אבל לי אין קשר לבעיות אירופה.
אם אני מקבל על עצמי את הסיכון למות כאן, הרי זה כדי להחזיר לכם את מולדתכם, ואני חש אחווה עם כל בני האדם. אולם... כאשר ארצי ואני נזדקק לסיוע שלכם... האם תעזרו לנו בתורכם?". על שיחה זו כתב אֶכּזוּפֶּרִי שאמריקאים צעירים מתים לא כדי להציל את האזרח האמריקאי, אלא למען מושג האדם עצמו. נגד צורת העבדות החדשה שחונקת חלק מן האנושות. זו מלחמה, כדבריו, שבפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם היא עבורם מבחן מבלבל באהבה.
ושאלה אלינו: האם אנחנו היינו נלחמים בשביל סנט־אֶכּזוּפֶּרִי? גיבור ישראלי, טייס קרב, אמר לי: כן, אני הייתי נלחם בשבילו. אבל אני לא בטוח שישראל מסוגלת למלחמה כזו, מלחמה שהיא מבחן מבלבל מאוד לאהבה.
בקרוב נראה מודעה כזו: למכירה בית בתהליכי החלת ריבונות.
מעולם לא הגיע סיפור כזה לפינתנו: “היוש לך, אני צפרדעית והוא צפרדע, אנחנו אוהבים לקפוץ, אתה מבין. לקפוץ זה הטבע שלנו. כששמעתי שיש מסיבת טבע לחגוג את 4 ביולי, נסעתי לשם. קפצתי וקפצתי. הדי־ג׳יי השמיעה מוזיקה מקפיצה, אז צפרדעונת כמוני בטוח קופצת ורוקדת. פתאום הגיע צפרדע והתחיל לקפץ מולי. רקדנו, ואז נשמעו קריאות: 'פקחים!'. 'אין לי מסיכה', צעקתי. הוא הוציא מסיכה חדשה מהכיס שלו, עטף את פניי במהירות, ובעצמו ברח תוך שנייה ונעלם. אולי הפרסום יעזור לי למצוא אותו, בבקשה. זה היה ביער בן שמן, שבת 4 ביולי.
תודה, צפרדעה חסרת מנוח עם מסיכה".
התרעות פיקוד העורף