כמות פשיטות הרגל זינקה ב־75%, וזו רק ההתחלה. חדרי כושר, מסעדות, תחבורה ציבורית - כולם התחילו לפרש ביצירתיות את ההנחיות המבולבלות שניתזות לעברנו מדי יום כלאחר יד, כי אין ברירה. נבחרי הציבור צריכים להשאיר לעצמם די זמן לעסוק בדבר החשוב מכל: הפוליטיקה.
הממשלה דורשת מהאזרחים לשתף פעולה, אבל ההנחיות שלה מחופפות, כי היא לא מקדישה את עיקר האנרגיה שלה לבניית תוכנית לאומית. מכרו לנו "ממשלת חירום קורונה", שכחו לדאוג שתוכניות החילוץ שהוצגו בפריים טיים ברוב פאתוס אכן יתבצעו, ומיד פנו לעיסוקים חשובים יותר.
חירום הקורונה הפך בחודשיים האחרונים לסיפוח, מורשת, המצאת תפקידים לא נחוצים, דאגה שהרוטציה תתקיים וציוצים נגד היועמ"ש. אם הממשלה לא עוסקת בקורונה, למה האזרחים צריכים לעסוק בה? אין פלא שאנשים מתחילים לקבל החלטות עבור עצמם. די ברור שאף אחד אינו דואג להם, ויש גבול לכמה שאפשר לזלזל באזרחים ועדיין לקרוא לעצמך נבחר ציבור שאמור לעבוד למענם.
קשה להתמודד עם הקורונה, כי מדובר באירוע חסין לספינים. אתה לא יכול להתפאר בכך ש"הנחית", "דרשת" ו"הורית", כשהמחלה משתוללת ומיליון מובטלים אינם יודעים מאין תגיע משכורתם. המשבר ייפתר רק בשילוב הרמוני ויעיל של אנשי מקצוע טובים, לא בשחמט פוליטי.
זה לא יעבוד עם קצוות פרומים ובלי מנגנוני פיקוח אפקטיביים. הקורונה צוחקת בפניהם של מנהיגי העידן הטראמפיסטי, שרגילים לחולל מניפולציות נפלאות ברשתות, להאשים את התקשורת אויבת העם או להצהיר שהם נלחמים עבור הדמוקרטיה, להטריף את כולם ולבנות על זה שכבר יהיה בסדר איכשהו, כי המדינה חזקה.
לרגע היה נדמה שהמפלגה היחידה שלא משתתפת במשחק הזה היא ימינה, או לפחות נפתלי בנט. מכל 120 חברי הכנסת הוא היחיד שבמקום לזרוק אשמה ולברבר הציע רעיונות אופרטיביים רציניים להתמודדות עם המשבר.
אבל אז הגיעה ההצעה של סמוטריץ' לוועדת חקירה לניגודי העניינים של השופטים, שבגללה כמעט התפרקה הממשלה. בליכוד לא הצליחו להתאפק מלקרוץ לבייס ולתמוך, כאילו שזה מה שחשוב עכשיו, כשכל עם ישראל על הקצה, מדי יום מתווספים יותר מאלף חולים ולא רואים את הסוף.
גם קטי שטרית יצאה בשן ועין כשליהגה על כך שמוקד ההדבקה הגרוע ביותר הוא הפגנות השמאל, בניגוד לכל הנתונים. אמירת החרטא של צחי הנגבי התפוצצה לו בפרצוף, כמו אמונת נתניהו שזה זמן מצוין להעסיק את ועדת הכספים בהחזרי המס שלו ואז לשלוח את נתן אשל שיאשים את הציבור בהתפרצות.
הגיע הזמן שהם יבינו שהקורונה שינתה את הכללים. לא מספיק להגיד "אנחנו מטפלים", הציבור צריך לראות עשייה ותוצאות. רשמית, נגמר זמנה של התעמולה הנרקיסיסטית וצריך להתחיל לעבוד.
התחושה הכוללת היא של פחד אלוהים. לא רק פחד להידבק בקורונה, אלא גם מכך שכולנו נוסעים במהירות 200 קמ"ש לכיוון לא ברור, ואף אחד לא מחזיק את ההגה. עברו ארבעה חודשים מפרוץ המגיפה, ועדיין אין גיוס מסודר של חוקרים אפידמיולוגים מקרב המובטלים, אין מינוי של מנהל פרויקט או מערך עבודה מסודר, האוצר מאשים את הפקידים ולהפך, ובעיקר חסרה הסברה.
איזה סקר יכול לנבא את השלכות התוהו ובוהו שכולנו מרגישים בימים האחרונים? אנחנו לא "כפסע מסגר" אלא "כפסע מאנרכיה", ואף אחד מהם לא ישיג את מה שנדמה לו שישיג עם עוד ספין, עוד בלון ניסוי לזריקת אשמה או איום בוועדת חקירה על אלוהים יודע מה.
הקורונה והשלכותיה לא ייעלמו כל כך מהר, והמאבק בהן הוא ריקוד מתמשך. שיפור הטיפול בבתי החולים צריך להיות משולב בפתיחת המשק, והפיצוי הנוכחי לנפגעים צריך להיות משולב בתוכנית כלכלית לפחות שנה קדימה. לסגור במחי יד זה קל, וללמוד להתנהל אחרת לאורך זמן זה קשה, אבל זאת המשימה.
שימו ברקס על האינטרסים האישיים וחסלו את הקורונה, למען השם. הרגתם אותנו. אתם משחקים בחייהם של אנשים לטובת איזו מורשת או מהלך פוליטי רגעי. כולכם חסרי אחריות אם אינכם חושבים על דרך לסדר את המערכת במקום את עצמכם. ייתכן שמישהו אחר בטעות ירוויח מהתגייסותכם לפתרון, אבל רק התמודדות אמיתית עם המשבר לאורך זמן תהיה תרומה משמעותית והטבעת חותם. מצדנו, קראו לה ה"מורשת" שלכם.
התרעות פיקוד העורף