הביזוי העצמי וההשפלה מגיעות להם, ליעקב ליצמן, משה גפני ואריה דרעי, "השותפים הטבעיים" ו"מגיני הבלוק", שבמסוייט בחלומותיהם, לא שיערו שיגיעו למצב נלעג, למעמד משפיל ולריאליות מרגיזה בה הם נמצאים, ליתר דיוק, שקועים היום. הם כועסים מהפיכתו של המגזר החרדי והחסידי לשק החבטות של מצוקת וסבל מגיפת הקורונה. הם ממורמרים מהסגרים שהוטלו על ערים ושכונות שאוכלוסייתן חרדית, וחסרי אונים ומתוסכלים מביטויי הביקורת והגינויים נגדם, הרווחים באחרונה בקרב יהודים חרדים, ציבור הבוחרים שלהם.

זה לא הכל וזה לא העיקר - מה שמרגיז וחורה בעיני השלושה זו הדחייה באישור תקציב המדינה, הכולל הקצבות במיליוני שקלים לישיבות ולכוללים. על פי הדיווחים, הם מקיימים ערוץ הידברות ותיאום עם ראש הממשלה החליפי, בני גנץ. חבר הכנסת ישראל אייכלר מ"יהדות התורה" אף הרחיק לכת, וקרא לשרים החרדים לפרוש מהממשלה, עד שיבוטלו ההסגרים על השכונות החרדיות.

אפילו בצמרת הליכוד אין מי שיכולים להשתוות ולהתחרות במידת ושיעור הנאמנות, המסירות וההכנעה לבנימין נתניהו שרוחשים ומפגינים ליצמן, גפני ודרעי. זה לא רק ממניעים פוליטיים, שכן מצד ליצמן, גפני ודרעי מדובר בנאמנות אובססיבית - הם הפכו את נתניהו לאלוהים הפוליטי שלהם. פתאום, השלושה גילו - לתדהמתם ולמבוכתם - שהם סגדו, כרעו וביטלו את עצמם בפני אל כזב, נוקם ונוטר. זה לא רק מרגיז, זה מתסכל ומדכא, ולכן לא פלא שהם מחפשים ניחומים וישועה מהתקרבות והתרפסות לבני גנץ.

אחרי הבחירות האחרונות באפריל, יכלו ראשי יהדות התורה וש"ס ליזום, להוביל וליישם מהפך פוליטי היסטורי. הם יכלו להודיע על הצטרפותם לקואליציה בראשות גנץ, אבל העדיפו "לשמור על הבלוק", להבטיח את המשך "השותפות הטבעית" שלהם עם נתניהו, והעניקו לו את המשך כהונתו ראש ממשלה. הבלוק התנפץ להם עכשיו בפרצוף והשותפות הטבעית הפכה לריחוק ונידוי. זה לא רק מתסכל ומדכא, זה משפיל, אך זה מגיע להם.

בני גנץ (צילום: מרק ישראל סלם)בני גנץ (צילום: מרק ישראל סלם)

רק הזעזוע והטלטלה שמגיפת הקורונה גרמה לאלפי יהודים חרדים, במיוחד התחושה הרווחת בקרבם, שהפכו בעיני רבים למי שחשופים יותר לנגיף וגורמים להתפשטותו, עוררה אותם ופקחה את עיניהם לגילוי שלראשי מפלגת "יהדות התורה" יש דברים חשובים וחיוניים יותר לטפל בהם מאשר הדאגה, האחריות והנכונות להתייחס בכלל ללחצים, לקשיים ולצרות שמגיפת הקורונה הנחיתה עליהם. החרדים, הנוהרים לקלפיות בימי הבחירות, גילו פתאום שהם הצביעו ובחרו לנציגיהם בכנסת אנשים שלא אכפת להם בכלל מחיי היומיום של אלפי המשפחות, שלא נוגע ולא מטריד אותם סבלם של הנצרכים והנפגעים בציבוריים שלהם. למעשה, הציבור החרדי גילה פתאום את עומק הנתק בינו לבין נציגיו כביכול בכנסת.

מדובר בתמונת מצב שלא צריכה להפתיע, שכן היא תוצר בלתי נמנע של התנהלותם של יעקב ליצמן, משה גפני ועמיתם אריה דרעי. הם הפכו את הדת, את היהדות ואת ערכיה לפוליטיקה - שום ערכים, שום תוכן רוחני, שום סימן של מנהיגות, של שמץ הנהגה - אצלם הכל פוליטי. כל הנושאים, כמו השבת, גיוס בחורי ישיבה לצה"ל ותקציבים לישיבות - הכל משמש  אצלם כמנוף, גורם מרכזי, תמריץ להבטחת ולביצור כהונותיהם הפוליטיות.

יעקב ליצמן  ייזכר כמי שכיהן כשר הבריאות, על תקן של מוקיון, בעיצומה של קטסטרופה בריאותית. על פי הדיווחים, מריבה פרצה בינו לבין השר יובל שטייניץ, לאחר שזה הציע, במהלך ישיבת ממשלה שעסקה בהמשך עליית מספר חולי הקורונה בישראל, לסגור באופן זמני את בתי הכנסת. ליצמן עצמו הוא זה שהיה צריך ליזום את ההצעה, אך הוא קודם כל פוליטיקאי - שניער מעצמו את כל ערכי הדת והחסידות. מסיבה זו, הוא שכח (או התעלם) מההקפדה הגורפת, הקנאית, והבלתי מתפרשת של הדת בנושא שמירת חיי אדם, בנקרה של פיקוח נפש.

בית כנסת בימי הקורונה, ארכיון (למקום המצולם אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: מרק ישראל סלם)בית כנסת בימי הקורונה, ארכיון (למקום המצולם אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: מרק ישראל סלם)

משה גפני ייזכר כיו"ר ועדת הכספים שאישרה לראש הממשלה את החזרי המס. קרוב לוודאי שהוא לא אהב את המשימה הזו, אבל ההחלטה האומללה של הוועדה בראשה הוא עומד, תירשם על שמו, ושליחות - שלא בדיוק בגינה הצדיק הרב חיים קנייבסקי הורה להצביע בעדו. כאמור, בחצרות האדמו"רים מצטופפים כיום אלפי חסידים, הישיבות והכוללים והכוללים גדושים באלפי תלמידים - אז איך זה שהמאגר האנושי הגדול הזה לא מוליד, לא יוצר ולא מניב כוחות צעירים וכישרונות רעננים שיכולים להחליף את ליצמן ואת גפני?

יש מונח קבליסטי,  אתערותא דלתתא – התעוררות שבאה מלמטה, על ידי בני אדם. זאת היקיצה, הנכונות המצופות עכשיו מקרב הציבור החרדי 0 להחלפת נציגותם בכנסת ובממשלה.