הימים הקשים כבר כאן, ועד כמה שנדמה לנו שכעת קשה, עתיד להיות כואב הרבה יותר. המחאות שפורצות מסביב לשעון משקפות מצוקה וחוסר אונים עצום. אנשים בלחץ. הפרנסה נעלמה. נאבקים על אוכל. אין כאן בלוף ולא חארטה. זו המציאות האיומה שנקלענו אליה, וההסלמה עוד בוא תבוא. 

הדיון סביב פעילות הממשלה ראוי. ביקורת ציבורית על השלטון היא חשובה ולגיטימית. היא, כמאמר הקלישאה המדויקת, נשמת אפה של הדמוקרטיה. כשאזרחים מתדיינים על הבעיות שמציקות להם ומשבשות את חייהם, זה תמיד מעניין ומעשיר, גם אם זה קורה באמוציונליות ובלהט. חילונים, חרדים, ערבים ויהודים, אנשי שמאל ומצביעי ימין - כולם מוזמנים לקחת חלק במהות. מצד אחד הרשתות החברתיות מסייעות בזירה הזו. יש חילופי דעות, התלבטויות, הפצת מסרים וגם לא מעט ויכוחים סוערים. אבל אלו, למרבה הצער, נבלעים. 

דווקא עכשיו אפשר לראות כמה מידע מיותר, עקר ומבלבל הביאה איתה מהפכת הטכנולוגיה וכיצד אנשים מתוחכמים ואינטרסנטים רוכבים עליה כדי ליצור דיס־אינפורמציה ולהוביל לשנאה. בכל שיטוט שלי בין מחוזות הטוויטר לפייסבוק במטרה למצוא כיוונים חדשים ותוכן אמיתי, אני מאתר בעיקר בלבולי מוח של מומחים, סוכני הרס וגונבי דעת. 

כל מטרתם של אלו היא להסיט את השיח למקום אחר. במקום לעסוק בבעיה, מגלגלים את הדיון למחוזות שלא קשורים אליו, מאתרים בעיות לא רלוונטיות ומכוונים את תשומת הלב לשם. למה פלוני אשם ואלמוני זכאי? הם תוהים. למה פועלים באיפוק נגד החילונים ומרביצים לדתיים? הם מתסיסים. אחרים שואלים - מדוע אנשים יוצאים להפגנות ולא חושבים על הסכנה בהידבקות בקורונה, וכך הלאה. 

אלו וגם אלו מתעלמים מהפיל הגדול והדורסני שבחדר: הקורונה והמשבר הכלכלי. עובדים בלעקוף אותו ולשים במוקד את העכבר, שכל חטאו הוא כרסום גבינה שמעשית לאף אחד לא באמת אכפת ממנה. מדוע? כי זה הרי קל הרבה יותר מלהתעמק ומלהכיר בעובדה שיש בעיות כבדות משקל, ואחר כך גם לחתור למציאת הפתרון להן. לכן מתעתעים בשטויות שמטרתן הסחת הדעת וערבוב. 

זה גרוע במיוחד כשחברי כנסת, אקדמאים ועיתונאים סוחפים לשם. אותם אלו שהיו צריכים לשבור את הראש יום וליל בשאלה איך מתמודדים עם הרס שנגרם למשק. אלו שאמורים להכיר בעובדה שההמונים לא מסוגלים להרים את הראש כתוצאה מהמחדלים שיש לפתור. במקום זה הם עושים ספינים, כלי די מאוס שהפך לחלק מחיינו וללחמם של חורשי מזימות. 

כשהכל תקין עוד אפשר לחיות עם הספינים, זה נסבל יחסית כשהמאבק המרכזי של האזרחים הוא על איכות החיים, שחרור פקקי התנועה, הוזלת החמאה או האוריינטציה הפוליטית של התרבות. עכשיו מי שעושה ספינים ומנסה להוביל את הדיון למחוזות אחרים עושה נזק נפשע. בעיניי זו ממש חבלה במאמץ הלאומי להביא אותנו להבראה. 

נכון לימים אלו יש רק תוכן אחד שראוי לעסוק בו: איך מסיימים את המשבר. והאמת היא שברגעים אלו ממש לא אכפת לי מי אשם במצב. זה לא המועד לחפש את האחראים. יבוא הרגע המתאים לטיפול בזה, ועמו גם השלב שבו תוטל אחריות על אלו שהובילו אותנו למצב שבו אנחנו נמצאים כיום. אז בפעם הבאה שתפגשו מישהו שכותב, מצייץ או מרצה לכם ונותן לכם תחושה שעושים עליכם סיבוב שמרחיק אתכם מהמוקד, פשוט תחסמו אותו.

רוי בוי מתנצל (צילום: צילום מסך)רוי בוי מתנצל (צילום: צילום מסך)

סרטון גזעני ומחפיר, שבו תיעד כוכב ילדים את עצמו ומשפחתו ברגע מכוער במיוחד, מוכיח לנו שוב שחלק מהאנשים שמעצבים את הדור הבא שלנו הם ממש לא דמויות חינוכיות בכל הנוגע לרבדים האישיים שלהם. שאלה: אם תכניו של יוצר כזה ואחר ראויים ואהובים, מה אכפת לנו מה הוא עושה בזמן הפנוי שלו, כשהוא מחוץ לבמה? זו קושיה שהופנתה אליי בעבר, בחמת זעם, אחרי שעשיתי תחקיר חושפני על כוכב מהסוג הזה, שסרח בהתנהגות מביישת. 

אני מניח בצד את השאלות: האם רצוי שדמויות ציבורית ישמשו דוגמה (כן, בוודאי בתחום הילדים) או האם אומנים שמטיפים לאמת, אהבת האחר והטבע ושאר ערכים שעולים שוב ושוב בתוכניות ילדים, לא מציגים צביעות מחפירה כשהם בזים לאלו בחיי היומיום שלהם (בוודאי שכן). אני מבקש להתעמק בזווית אחרת של העניין: אם צריכת תכנים ותשלום עבורה משלשלת לכיס היוצר כסף והוא מנהל בעזרתו אורח חיים שפוגע בערכים שאנחנו כחברה רוצים לקיים, מדוע שנתמוך בו? 

כשם שנימנע מרכישת מוצר שייצורו מזהם את האוויר, פוגע בבעלי חיים או משעבד בני אדם, כך עלינו להימנע מקניית תוכן מאדם שבאופן מטאפורי מזהם את החברה שלנו.