משהו: איך יכול להיות שאין ב"עלי אקספרס" מסיכה עם מיזוג אוויר (שתגיע בדואר אחרי הקיץ)?
בתחילת הקורונה פרסמתי כאן קטע נוגה על המצב באיטליה, ותיארתי איך אני צופה יום־יום דרך מצלמת ווב קאם בתעלה הגדולה של ונציה. התעלה וסביבותיה שוממים. גשר הריאלטו ריק. מקומות שלא היה אפשר לעבור בהם מחמת הצפיפות. יום אחד, כך סיפרתי, ראיתי עלה מבצבץ מקצה המסך התחתון. אחרי כמה ימים ראיתי ענף שיש בו עוד כמה עלים. עוד עלים וענפים של הצמח הזה צימחו כל יום, מכסים לעין המצלמה מה שאתמול עוד ניתן היה לראות.
אופיר בגון יצר לקטע סדרת איורים שבה רואים את הצמח גדל עוד ועוד עד שהוא מכסה את עדשת המצלמה ומסתיר את התעלה והארמונות והגשר. יום אחד בעתיד, כתבתי, יחזור העולם לבני האדם, ובסיום הוספתי בעגמומיות מה: "הבעיה היא שאז גם יגיע מישהו ויגזום את הצמח החצוף שלי, שצומח לו ומאיים לכסות את המצלמה".
חזיר בר יליד הארץ הסתובב בחיפה, חפר בגינת נוי, ביקר בפחי האשפה, שיחק בכדור בדשא, התרחץ קצת בבריכה, ואז כשהוא עבר בין שיחים, הוא מצא טלפון. בטלפיו הוא לחץ על המקשים. "הלו, מי זה?", ענתה לו חזירה בקול חזירונית מתוקי כל כך, עד שהוא החל לחלום על משפחה עם חזירונצ'יקים מפוספסים שהוא ייקח לגני שעשועים. השתלט על הרעד בנחירותיו והשיב: "היי, שמח להכיר אותך".
זה נורא, מספר נדבקי הקורונה בישראל עולה עכשיו על אלה של מקומות רבים אחרים בעולם. כמה שמחנו, בעבר העליז, כאשר ישראל נופפה במספרים הנמוכים. זה היה אז הישג של נתניהו, הישג שכמובן בוטל ובוזה על ידי כל מי שלא יכול לסבול הישגים של נתניהו. עכשיו זה כישלון של נתניהו, שנחגג בתרועות שמחה לאיד.
כל אחד אחראי עכשיו לשני דברים: לבריאות עצמו ולשם הטוב של ישראל. אסור להידבק. אבל כמובן, קל לדבר. העבודה שלי וההכנסות הסבירות שלי לא מחייבות אותי לצאת מהבית כדי להביא לחם. ויתרתי על כל עבודה שמחייבת פגישות עם קהל. ביטלתי. זה ביטול תרבות, שהוא עבורי כמו ביטול תורה, וזה מצער אותי, פוגע גם בהכנסה שלי, פוגע בהכנסות של הרבה שחקנים, זמרים, אנשי במה, גרפיקאים, צלמים, סדרנים ואחרים שגם הם הרוויחו מהפעילות הזו. נעלמה גם החדווה של המפגשים עם השחקנים לחזרות ועל הבמות, ועם הקהל, אבל אני בר מזל, כי בכל זאת אני לא חייב לעבוד יום־יום עם אנשים רק כדי לחיות ולא להתרושש.
כשיצאתי פעם מהבית כדי לעשות טסט הכרחי למכונית הנאמנה שלי (ועברתי בפעם אחת. הישג לטויוטה 2007), פגשתי את הבוחנים שחייבים להיות שם יום־יום, ולעבוד עם אנשים ועם מסיכה על הפנים, בחום. המקרר שלי מלא. כי מישהו עמד כל היום בחנות מול אנשים, עם מסיכה, והעמיס ופרק וסידר ומכר. אולי גם הגיע לעבודה שלו באוטובוס.
למי תודה למי ברכה? לעבודה ולמלאכה. עם מסיכה העבודה והמלאכה קשות הרבה יותר. אלף ואלפי סיפורים שכל אחד מהם הוא זעקה שאין מי שישמע. די. מדענים, האנושות מעולם לא הייתה זקוקה לכם כמו היום. נכון, אם יימצא פתרון, ביבי שוב עלול לצאת טוב, אבל זה מחיר נמוך לשלם כדי שהקורונה תיעלם.
שלולית, ערב. אל הגדה קרבה נסיכה. צפרדע יוצא מבין העשבים. מפגש. מבט. ״האם אוכל לנשק לשפתייך, נסיכתי?״.
״לא בשפתיים. בבקשה, לא. עשיתי הזרקה ועוד כואב לי. אל תתקרב לשפתיים שלי. אתה עוד תזיז לי את המילוי, והכל ייצא עקום. אולי בעוד כמה ימים״. אה, אמר הצפרדע בלבו, הבנתי. את לא בדיוק הנסיכה שאני מחפש.
התרעות פיקוד העורף