את רוב חייו הקדיש בנימין נתניהו למלחמה בטרור. הוא כתב ספרים, ערך כנסים ומינף את התזה עד כדי שלמות. הוא חינך את כל העולם לכך שאסור לדבר עם הטרור, אסור לנהל מו"מ עם טרוריסטים, אסור לתת לטרור פרסים. הדבר היחיד שצריך לעשות מול הטרור זה להילחם בו כל הזמן, בכל מקום, בכל העוצמה. הוא בנה על זה גם את הקריירה האישית שלו. הוא הפך ל"מר מלחמה בטרור". זה היה הפורטה שלו. זו הייתה האג'נדה שלו. זה היה ה"אני מאמין" שלו.
אבל אז הגיע קיץ 2011 ופרצה המחאה. כיסאו של נתניהו התנדנד. הוא ראה את ההפגנות ואפילו שתל בתוכן את אנשיו. הוא הבין שאחד הדברים החשובים ביותר לציבור שהפגין היה החייל החטוף (אז) גלעד שליט. אז הוא ירק על עקרונותיו, אפסן את ערכיו, שכח את תורתו ובעט בראש של כל מה שהאמין בו עד אותו רגע.
הוא שחרר מעל אלף אסירים, בהם מאות רוצחים, תמורת חייל חטוף אחד. הוא חתם על עסקה גרועה מזו שאהוד אולמרט סירב לחתום עליה לפניו. החזרתו של שליט סימנה את מות הנשיקה של מחאת קיץ 2011. מה קרה למלחמה בטרור? נשכחה. מה קרה לנתניהו? עלה בסקרים, כיבה את מחאת הקיץ, ביצר את שלטונו.
חלפו תשע שנים. ה"אני מאמין" השני בחשיבותו אצל נתניהו הוא התפיסה הכלכלית הקפיטליסטית־שמרנית שלו. שנות דור הוא מטיף לה. אין ארוחות חינם, השמן והרזה, כוחות השוק, כלכלה חופשית, אל תחלקו להם דגים, תנו להם חכות, וכו' וכו'. הוא הפך את עצמו ל"מר כלכלה" על הטיקט הזה. הרשת גדושה בסרטונים טריים שבהם הוא מסמן את בני גנץ ואבי ניסנקורן כסוציאליסטים נחשלים, מלגלג על ההסתדרות הרקובה, על מעורבות ממשלתית מוגזמת, על מדינת רווחה או קצת חמלה. כל אלה, הוא אומר, הובילו את ישראל לשפל המדרגה. מה, אנחנו רוצים להיות ונצואלה?
התרעות פיקוד העורף