ההיסטריה חוזרת על עצמה, תחילה כטרגדיה ואז כפארסה. נראה שאנחנו בשלב הטרגדיה. שוב עולים מדי ערב הכתבים בפנים קודרות ומודיעים לנו שכולנו עומדים למות ובקרוב. "הגל השני כבר כאן", זועקות הכותרות, "איבדנו שליטה על המגיפה", והנה בעוד רגע נאבד שוב את החירות, את העבודה ואת החיים בחסות התבהלה וסוכני ההפצה שלה.
מאז הפציעה "המגיפה" לחיינו, לפני חמישה חודשים, נרשמו פחות מ־400 מקרי מוות מקורונה. כלומר כ־80–90 ישראלים, שגילם הממוצע הוא מעל 80, מתו מדי חודש כתוצאה מה"המגיפה". כל אחד מהם היה עולם ומלואו, יחיד ומיוחד ליקיריו. נוסף עליהם, מתו מדי חודש קרוב ל־4,000 ישראלים אחרים ממחלות "רגילות" - סרטן, לב, סוכרת, דלקת ריאות - מקרי מוות שאיש לא טורח לדבר עליהם.
סך התמותה הכללית בישראל במחצית הראשונה של 2020 נמוך יותר מהתמותה הכללית ב־2019. זו תופעה מוכרת משביתות רופאים שהיו בעבר: פחות אנשים מגיעים לבתי החולים ולוקים שם בזיהום קטלני, והתמותה הכללית יורדת. אל מול "המגיפה" שקיצרה את חייהם של פחות מ־400 אנשים מבוגרים מאוד וחולים ברובם - הקרבנו את עתידם של יותר ממיליון מפרנסים ישראלים, שכירים ועצמאים, שמידרדרים עכשיו אל מעגל העוני והייאוש.
שלל מכונים, מומחים ומומחים בעיני עצמם הסבירו לנו שאם לא נשתק את המשק, יהיו כאן אלפי מתים. הלכנו לסגר מחשש שאם יתגשמו התחזיות האלה - מערכת הבריאות שלנו לא תוכל להתמודד עם שטף החולים הקשים והמונשמים. אבל התברר שאף אחת מתחזיות ה"מומחים" לא התגשמה - בשום שלב לא עמדה מערכת הבריאות שלנו מול משבר, וגם היום היא לא קרובה לשם.
מתוך כוונה טובה וטהורה הגדיל משרד הבריאות דרמטית את מספר הבדיקות. עד כה נבדקו כמיליון וחצי ישראלים, שמהם נמצאו כ־44 אלף נדבקים - רובם המוחלט, כ־90%, ללא סימפטומים או עם סימפטומים קלים, כלומר אנשים שהווירוס עבר לידם, והמערכת החיסונית שלהם התמודדה איתו.
כרגע, לפי משרד הבריאות יש כ־24 אלף "חולים פעילים". רובם מרגישים מצוין, רק כ־550 מהם נדרשו לטיפול בבית חולים. וזה הנתון המשמעותי: עם כל הכבוד למי שמרגיש גירוד בגרון או שעלה לו החום ל־37.5 - לבית החולים מגיע רק מי שבאמת מרגיש לא טוב. במדינה של 14 אלף מיטות אשפוז - גם אם יוכפל המספר של 550 חולים, אפילו ישולש - לא נגרד את יכולת הספיקה של מערכת הבריאות.
היו שהשוו את המשבר הזה למלחמת יום כיפור, אבל כדאי לזכור שבמלחמת יום כיפור, עם מערכת בריאות צנועה וקטנה הרבה יותר, טיפלנו ב־7,200 פצועים על פני שבועיים וחצי, וזאת בזמן שיורים עלינו. המחלה הזאת רחוקה מלאתגר גם את היכולות של מערכת הבריאות המוזנחת של ישראל.
# # #
אין מחלוקת על כך שזו מחלה נבזית, כמו הרבה מהמחלות שהאנושות חיה איתן. הפגיעה שלה קשה, ולעתים מתמשכת, כמו מחלות אחרות, אבל האם היא מצדיקה ריסוק חייהן ועתידן של מאות אלפי משפחות בריאות? נכנסנו לסגר מתוך רצון "לשטח את העקומה", למנוע עומס על מערכת הבריאות, אבל עכשיו אנחנו עומדים לעקם את ההשטחה. היה ברור שהסגר לא יחסל את הנגיף, והברירה עכשיו היא אכזרית יותר: האם כדי למנוע הדבקה של אדם נוסף ראוי לחסל את עתידה של משפחה שהאופק הכלכלי שלה קרס ונעלם?
זה מזכיר את הוויכוח המתמיד בין השב"כ לצה"ל. השב"כ מופקד על מניעת טרור, ומבחינתו צריך לעצור כל דבר שיכול להוות פוטנציאל לטרור. לכן השב"כ לעולם יתנגד לכניסת פועלים פלסטינים מיו"ש ומעזה לישראל, ובכך הוא עושה את מלאכתו נאמנה. צה"ל, לעומתו, רואה תמונה רחבה יותר, ומבין שיציאת פועלים, גם אם יש בה סיכון מזערי, תורמת להרגעת השטח. מעליהם יש דרג מדיני, שתפקידו לאזן בין האינטרסים, ושלרוב מאמץ את עמדת הצבא.
כך גם בקורונה: מבחינת האפידמיולוגים - צריך לצמצם ככל האפשר את אפשרויות ההפצה של המחלה, גם אם המשמעות היא להכניס את כולנו לסגר. המנהיגות מעליהם צריכה לאזן בין הרצון לצמצם הדבקה לבין השמירה על חייהם ועל כלכלתם של הבריאים. סגירת השמיים הייתה צעד מתחייב, וחשוב להקפיד ולוודא שמעט הטיסות מארה"ב לא מאפשרות כניסה של עוד חולים שבאים להישען על מערכת הבריאות שלנו.
המבוגרים והחולים כבר למדו שהם חייבים לשמור על עצמם. שאר האזרחים, אם מתוך מודעות או אם מאימת הקנס - מקפידים על מסיכות. סגירת אולמות האירועים היא צעד הכרחי - חתונות ושמחות, שבהן כולם מתחבקים, הן אירועי הדבקה המוניים, עם אורחים שאחר כך מפיצים איתם את הנגיף לכל רחבי הארץ. שאר המשק: מסעדות, ברים, בריכות, ים, חדרי כושר - הוכחו כמקומות שבהם סיכויי ההדבקה נמוכים, ואין סיבה לסגור אותם.
כשכתבתי כאן, עוד בחודש מרץ, שהקורונה היא יותר אירוע פסיכולוגי מאשר בריאותי, ושהיא עשויה לשמש לפירוק המוסדות הממלכתיים שלנו - לא האמנתי שהתחזית תתממש כל כך מהר. אז עוד היה רוב הציבור מפוחד מהנגיף המסתורי וקיבל בהכנעה את הגזירות. נדמה לי שהיום יותר ישראלים מבינים שנגיף הקורונה פחות מסוכן ופחות מידבק מנגיף האבטלה. גם אם יוכרז על סגר נוסף וגם אם לא - הקורונה כאן, והיא תישאר איתנו. האתגר הוא למצוא את הדרך לחיות בצדה, כמו שאנחנו חיים עם הרבה מחלות אחרות, והדגש הוא על לחיות.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]