לכן אפשר להבין בהחלט את ההפגנות, את הפגנות האמת. כשעצמאים מובטלים שמקבלים סיוע ממשלתי מגוחך יוצאים לכיכר, צריך להוריד את הכובע בפניהם ולהצטרף לשורה. בייחוד צריך להקשיב להם, לספק פתרונות ולגרום לכך שאיש מהם לא ייזנח בצד. אבל כאשר קבוצות של פרובוקטורים מקצועיים מתלבשות על מחאת האמת, צריך לרסק אותן. הן פוגעות במטרה הטהורה ומרחיקות את הסימפתיה ממי שבאמת כואב לו. הדגלים השחורים, דרכנו ויתר אנרכיסטים ואינטרסנטים חסרי מעצורים עושים עכשיו מאמץ דרמטי לתעל את האנרגיות הציבוריות למטרות שלהם.
כך קרה בסוף ההפגנה במוצאי שבת בתל אביב, כך ביום שלישי בירושלים. מתחזים שונים, מבית קונספציית העמותות של אהוד ברק, מתיימרים לייצג מחאה אותנטית נגד המצב, אבל דוחפים להפיל את השלטון של נתניהו בכל מחיר. עכשיו זה כבר הגיע לאלימות, ניפוץ חלונות ראווה ותקיפת עיתונאים מ"הימין", כשברקע רוחש מסע של שנאה קיצונית, לקראת הסתה לרצח. מי יודע לאן זה עוד יוביל.
רוב אמצעי התקשורת מלבים את האש בכל הריאות. הם מלהיטים ומחממים, רתומים למלאכת הקודש של הפלת נתניהו מכל כיוון אפשרי, בלי להבין לאן הם מוליכים. אנחנו בעידן עיתונאי של סף אספסוף. אפס אחריות, אפס יושרה.
אם כי הטענות נגד נתניהו - מבשר הריבונות הידוע - נכונות במידה רבה. מעבר לכל מה שיש בבטן עליו מהעבר, גם בשיא המשבר הזה הוא מפגין ניתוק של מארי אנטואנט. ניתוק שיכול, בפני עצמו, לבנות התקוממות. שיא השיאים היה העיתוי שבו החליט לדרוש מימון לשיפוצים בבית הפרטי שלו בקיסריה, ועוד החזרי מס. נתניהו גם אשם בתחושה ששום דבר לא מטופל במשבר הזה בצורה עניינית. חוץ מהסגר הראשוני, המוצדק בהחלט, נתניהו מתמרן רק לפי הצרכים האישיים שלו. את מערכת הביטחון של בנט הוא הרחיק, כדי לא לסייע לבנות מתחרה פוליטי. את משרד הבריאות האימפוטנטי הוא ממשיך להציב בראש, כי רק כך הוא יכול להישאר המחליט הבלעדי. עכשיו הוא מתמרן בפאניקה, מחלק חופן מטבעות גם למי שלא צריך. גם בגלל זה נתניהו צריך ללכת.
בד בבד, היומרה להקים ממשלת מאבק בקורונה הפכה לפיאסקו. החטא הקדמון שגרם לביבי שלא לפנות את מקומו למישהו אחר מהליכוד, למי שיכול היה להרכיב ממשלה הומוגנית עם ימינה וליברמן, ממשיך להרעיל את יכולת התפקוד של הנהגת המדינה. וזה דווקא כאשר חייבים יד אמינה ויציבה על ההגה. כשהוקמה המפלצת הממשלתית הדו־ראשית, נטען שאנחנו משלמים מחיר כבד כדי להקים ממשלה יציבה שנתמכת על ידי רוב העם. ובכן, קיבלנו גם שחיתות ובזבוז וגם ממשלה מסוכסכת ולא מתפקדת.
וכך אנו נתונים לחסדי הווירוס, התרופות והחיסונים. כמו גם לחסדי כישלון הספינים של פרובוקטורים, שמנסים לנצל את העידן הכאוטי כדי לדרדר אותנו לתהום. בקרקס המשוגעים הנוכחי צריך יהיה הרבה מזל כדי לא להיגרר לכאוס, עד כדי סכנה קיומית של ממש.
הפיצוץ בנתנז, על פי הפרסומים בעולם, דפק לאיראנים קשות את לוח הזמנים, בדרך למזימת הפצצה הגרעינית שלהם. אבל אנחנו - לא מתרגשים. על פי אותם פרסומים, מה שהרס את מבנה הצנטריפוגות היה פצצה, לא תולעת מסויברת. פצצה זה אומר כוח תקיפה בשטח, כלומר מבצע נוסח הוליווד מהסרטים. פצצה גם מעלה מאוד את הסיכוי שמדובר בעבודה כחול לבן, כיוון שהאמריקאים, למשל, לא בכיוון של מבצעים מהסוג הזה.
וזה לא רק נתנז. שורת הפיצוצים שהתחוללה בשבועות האחרונים ברחבי איראן, שלא לדבר על איסוף המודיעין הפנומנלי שגורם לפגיעות המדויקות בעומק סוריה - מעוררים התפעלות. יש בהחלט במה לעסוק בפאנלים טלוויזיוניים, יש סיבה להרגיש שמישהו עדיין דואג לנו ופועל למעננו כראוי. אבל אצלנו, ההתייחסות המרכזית לגבורת הצללים הזו נעה בין התפעלות מסדרת טלוויזיה ישראלית לבין הבלטת התקפות פוליטיות על ראש המוסד - יוסי כהן. לא יותר.
כך נמשך האבסורד: למרות הקורונה ממשיכות המוזות לעבוד שעות נוספות. "טהרן" על המסכים, ויש מי שרוקחים את הסדרות הבאות, כמו מישקה בן דוד, איש מוסד בעבר וסופר פורה בהווה, שעובד על הפיכת ספר מצליח שלו לסדרה טלוויזיונית מסחררת. גם רבים אחרים מנסים לדמיין ולצייר לנו איך נראה הדבר האמיתי. רק שהדבר האמיתי מתחולל במלוא עוזו, ואצלנו אדישים מדי, מתעקשים לבוסס רק בצרות. למרות החדשות הכל כך טובות שמבשלים למעננו.
התרעות פיקוד העורף