את המילה "מואמרה", קונספירציה בערבית, למדתי עת כיהנתי כדיפלומטית במצרים. כל מצרי המכבד את עצמו חי בתחושה שהכל, ממש הכל, הוא בבחינת קנוניה אחת גדולה, כולל כמובן עצם הימצאותי אז בקהיר. לאחרונה התחלתי לחוש את הסנטימנט הזה גם בקרב חבריי הערבים בישראל. לדידם חברי הכנסת מהרשימה המשותפת הם פרי יצירת הליכוד והעומד בראשה, בנימין נתניהו. בראייתם הכל הוא חלטורה. 

הרוב הגדול של ערביי ישראל אינו מאמין בנבחרי הציבור שבהם בחרו כה רבים בסבב הבחירות האחרון במרץ השנה. "זו הייתה ברירת מחדל", מסבירים לי הנשים והגברים, הבדואים ואלה שאינם בדואים, הנוצרים, הצעירים והקשישים מבין מכריי וידידיי. חלקם דתיים וחלקם חילונים, אך מסר אחד עולה שוב ושוב בשיחותיי עמם: "אף אחת מהמפלגות האחרות אפילו לא העמידה פנים שהיא רוצה את הקולות שלנו". 

כעס גדול מבעבע בקרב הנמנים עם החברה הערבית. אבל יותר מכל אפשר להרגיש כמעט באופן מוחשי את היעדר האמון: בהנהגות המקומיות, בנבחרי הציבור הערבים בכנסת ובשלטון המרכזי ובגורמי אכיפת החוק. בהיעדר האמון גוברת בהתאמה גם מידת החשדנות בין החברה הערבית למקבילתה היהודית. התחושה היא של מתח ושל גזענות.

הפגנה נגד גזענות בכיכר השעון ביפו (צילום: דוברות ח''כ סמי אבו שחאדה)
הפגנה נגד גזענות בכיכר השעון ביפו (צילום: דוברות ח''כ סמי אבו שחאדה)

# # #
בימים האחרונים הופץ סרטון מזעזע שצולם לפני מספר שנים, שבו נראה כוכב הילדים רוי בוי כשהוא פונה באופן משפיל לילדים מקרב הפזורה הבדואית שבנגב. הסרטון זעזע ביותר ממובן אחד. ראשית, הייתה זו הפנייה הבוטה, המשפילה והמתנשאת שעלתה ממנו וההתייחסות לילדים כאל יצורים בגן חיות. בנוסף, הדברים ללא ספק שימשו דלק למי שנהנה להעצים את תחושת הניכור והריחוק בין הציבור היהודי לערבי במדינה. 

התגובה ברחוב הערבי הייתה אומנם של זעזוע עמוק, אך במקביל גם מעין השלמה. "הגזענות מלווה אותנו", אמרו רבים מהם. "זה הפך פשוט לחלק מהקיום". בין הדוברים היו גם אלה שנמנים עם המחנה המתון שכמה להשתלב במיינסטרים הישראלי. 

הרעל מתפשט. הוא אינו מכיר במגבלות הקורונה. הוא אינו מכבד גבולות מוניציפליים. הוא איננו חד־צדדי. בשני הציבורים ישנם בעלי עניין המלבים את השנאה למטרות פוליטיות גרידא והופכים את שאר הישראלים - אותנו - לבני ערובה ולנגועים בזיהום. 

הקטינים מהפזורה הבדואית (צילום: צילום מסך)
הקטינים מהפזורה הבדואית (צילום: צילום מסך)

אלא שהמצב הזה איננו גזירה משמיים. הוא בר שינוי, והשינוי הזה נדרש כל כך לשיקום החברה הכאובה שלנו. הוא נדרש כעת בראש ובראשונה לשיקום הכלכלה. 22% מאזרחי מדינת ישראל הם ערבים. מדובר בכוח פוטנציאלי משמעותי בשוק העבודה. 

השינוי גם נדרש לאיחוי ערכי, שכן הגבולות היטשטשו לאורך השנים והחשדנות השתרשה. "המואמרה", כאמור, חיה וקיימת בתודעה. שתי הפרשיות האחרונות: זו של רוי בוי מצד אחד והשתתפותו של יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה במפגש דיגיטלי עם חמאס ופת"ח, אויבי המדינה - אינן דומות זו לזו, אך ממשיכות להפיץ את הרעל. 

אני מבקשת רק להזכיר שיש גם אותנו, את שאר הציבור. אותו ציבור שמבולבל עקב התפרצות הקורונה וחש שאין מי שמטפל בו. אותו ציבור שרבים בקרבו נאנקים תחת העול הכלכלי והשלכות הנגיף על המשק הישראלי. ועדיין, בתוך כל הבלבול והקושי אנו לא חייבים להשלים עם היותנו בני ערובה לשנאה ולשיסוי. 

איימן עודה (צילום: J Street)
איימן עודה (צילום: J Street)

להמונים יש הכוח לשנות וליצור מציאות חלופית. במקום ה"מואמרה" - מנהיגות ערבית אמיצה שתקום ותגנה את השחיתות שמושרשת עמוק בקרב החברה הערבית בישראל, לצד גינוי גזענות מצד אזרחים יהודים. במקביל, מנהיגות יהודית אמיצה יכולה וצריכה לזעוק את זעקת השוויון, להעלות על נס את החובה המוסרית לכבד את החלש והשונה, ולגנות בכל תוקף גילויי גזענות ושנאה. זאת לצד גינוי נבחרי ציבור ערבים שתומכים באויבי המדינה. 

ראוי היה שהממשלה תוביל את המאבק לאיחוי הקרעים והאחדות בעם, אך בהיעדר נכונות לפעול בנושא בחלונות הגבוהים, העם יכול וצריך לדאוג לאיחוי הקרעים. זה צו השעה להצמחת מנהיגות אמיצה מהשטח ולהחלפת תחושת המואמרה בתקווה.

[email protected]