נלך מן הקל והנקלה - אל הכבד שאינו־ראוי־לכבוד. לפני ימים אחדים קרא הזמר אסף אמדורסקי לעלות ב־14 ביולי - "יום הבסטיליה" - עם לפידים בוערים על בלפור. והשחקן תומר שרון, "תומאש", כתב: "העוני הוא פוליטי, ההסתה פוליטית... השחיתות פוליטית... ורק למחאה אסור להיות פוליטית. אז רשות הדיבור לחבר א־פוליטי. ועכשיו הוא יפיל את המשטר המזוהם והמאפיוזי הזה...". 

ויודעי ספר בין הקוראים (ו"תומאש" הוא כזה) נזכרו מיד בשורותיו של חיים גורי "רשות הדיבור לחבר פרבלום, רשות הדיבור לחבר תת־מקלע... בעד אחים טבוחים בגטו". אני נזכרתי בגורי. גם רבים אחרים נזכרו. האם זו הייתה קריאה למישהו משולי השמאל הקיצוני להוציא תת־מקלע מהסליק הישן, לקחת לפיד בוער בידו ולצעוד לבלפור? מישהו באגף היהודי של השב"כ האמון על מאבק בהסתה שומע מה אומרים כאן, או שמא הם קשובים רק אל נערי גבעות? 

באותו יום קרא עידן רול, חבר כנסת מהספסלים האחוריים של יש עתיד, לא לציית לצווי סגר כללי אם יוטל: "לממשלה אין לגיטימציה להורות על סגר כללי, ולכן הציבור לא צריך לציית לה". חבר הכנסת רול אינו בור נבער מדעת. הוא משפטן. הוא יודע מה הן בחירות דמוקרטיות, והוא למד גם לימודי ליבה, והוא יודע ש־72 חברי כנסת מייצגים רוב מוחלט של נבחרי העם, אבל הוא אנרכיסט הבא לערער על זכות הרוב לשלוט, ולכן הוא קובע כי אין לממשלה לגיטימציה להטיל סגר במקרה של מגיפה, ואין הציבור חייב לציית. 

יש להבדיל בין מי שקורא בעוניו ובמרי־לבו למרי של אי־תשלום מסים (גם זו עבירה על החוק, אך אינה מסכנת חיי אדם) ובין קריאה להפר צווי סגר במגיפה, שהיא עבירה עם דם על הידיים. עידן רול כזה הוא בעיניי סוג של מחבל. 

אבל הקריאות למרד, ספונטניות או מתואמות, מתלהמות ואולי מוכוונות בידי פוליטיקאים לשעבר או בעלי הון בהווה המבקשים - כמו שכנינו בימי "האביב הערבי", לרכוב על גלי מהומות כדי לעלות לשלטון - לא נעצרו בספסלים האחוריים בכנסת או בקהל האומנים המובטלים והמסעדנים המושבתים. 

הפגנת הדגלים השחורים סמוך למעון ראש הממשלה בירושלים (צילום: אנה ברסקי)הפגנת הדגלים השחורים סמוך למעון ראש הממשלה בירושלים (צילום: אנה ברסקי)

# # #
השבוע הודיע יו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) פרופ' רון רובין, נשיא אוניברסיטת חיפה, כי הוא מתפטר מתפקידו (מהוועד, שאינו דרוש לאיש לבד מחבריו, לא מהאוניברסיטה חלילה), והכריז: "אני תקווה כי בכך אצית את אש המרד בקרב כל הסגל האקדמי בישראל, ציבור הסטודנטים, וכל אדם במדינת ישראל שעתיד הדמוקרטיה, המדע, המחקר, והחופש לחשוב יקרים ללבו". להצית את אש המרד, קרא הפרופסור הנכבד.

התפטרותו זו היא חלק ממלחמה עם שר ההשכלה הגבוהה זאב אלקין. והתירוץ למהלך הנוכחי היה כוונתו של אלקין שלא להאריך את תקופת כהונתה של מ"מ המנכ"ל של המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג). 

כדי לרענן את זיכרונם של קוראינו: המועצה להשכלה גבוהה היא רשות פיקוח ממלכתית על הקמת אוניברסיטאות חדשות והרחבת קיימות, ואישור תארים הניתנים בהן. זהו הגוף האחראי (באמצעות הות"ת) על תקצוב האוניברסיטאות בכספי המדינה. היא פועלת על פי "חוק המועצה להשכלה גבוהה". אסור לה להגביל את חופש הדעה באוניברסיטאות, להתערב בתוכניות הלימודים ובדרכי ההוראה. בראשה עומד שר החינוך (וכעת - השר להשכלה גבוהה), וחבריה מתמנים בהמלצת השר על ידי נשיא המדינה. על הצד האדמיניסטרטיבי של פעילות המל"ג (להבדיל מהאקדמי) מופקד המנכ"ל.

לאחרונה שימש בתפקיד זה מתניהו אנגלמן. רואה חשבון בהכשרתו. לפני שנה נבחר אנגלמן לתפקיד מבקר המדינה, ובגלל מגיפת הבחירות התכופות שפקדה את ישראל באותה עת לא נתמנה מנכ"ל קבוע חדש אלא מ"מ. בינואר השנה מונתה על ידי שר החינוך הקודם עובדת ותיקה ומסורה במל"ג, מיכל נוימן, לתפקיד ממלאת המקום. 

בשירות המדינה נקוט כלל כי מינוי ממלא מקום הוא לתקופה של שישה חודשים ואין להאריכה אלא בנסיבות מיוחדות. השבוע תמה תקופה זו. השר אלקין נדרש למנות מ"מ חדש או להאריך (בכפוף לאישור מיוחד של נציבות שירות המדינה) את תוקף כהונתה של הגב' נוימן או לבחור ולמנות מנכ"ל קבוע חדש.

די היה בכך כדי שנשיא אוניברסיטת חיפה, פרופ' רובין, יתפטר מראשות ור"ה ויקרא להצית את אש המרד נגד אלקין. לא פחות מ"אש המרד"! הוא עצמו הודה בראיון לענת דוידוב ברדיו 103FM שהתפטר רק כדי שהתקשורת תראיין אותו. 

אין זה אלא מאבק כוח גלוי בין האקדמיה הרואה עצמה כמעוז השמאל, גם השמאל הרדיקלי במדינה, מול "שלטון הימין". "הארץ" יצא במאמר מערכת נגד אלקין כבר ימים אחדים לאחר שנכנס לתפקידו. "אלקין מסוכן לאקדמיה", כתבו. ראשי האוניברסיטאות חוששים שמא גם אוניברסיטת אריאל תקבל נתח מההקצבה הלאומית להשכלה הגבוהה. הגילדה מצופפת שורות כהרגלה. 

אני מכיר אותם היטב, מבפנים, מכיר את הכיעור והתככים, איך נלחמו בשם "החופש האקדמי" להחריג מחוק חופש המידע גם את ניהול הכספים והשחיתות במינויים לא־אקדמיים באוניברסיטאות. כי לא רק הדיונים מי ימונה למרצה בכיר חסויים מהציבור - גם ההתנהלות הכספית של האוניברסיטאות מתקיימת במחשכים ואינה פתוחה לביקורת ציבורית. ועתה חששו שמא יתחיל השר החדש לנקות את האורוות שלהם.

תחילה ניסו ראשי האוניברסיטאות להתנגש בו חזיתית, כשהתנגדו להוראתו לקיים בחינות מקוונות. באמת לא היה אכפת להם לחשוף את הסטודנטים לסיכוני הדבקה. הסטודנטים היו מבחינתם "השמן על גלגלי המהפכה". במאבק הזה נכשלו, למזלם של הסטודנטים. ואז חיפשו ראשי האקדמיה תירוץ אחר להתנגשות, ומצאו אותו בדמות ביצה שעוד לא נולדה: מינוי המ"מ למנכ"ל המל"ג.

סטודנטים בקמפוס רחובות של האוניברסיטה העברית, ארכיון (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)סטודנטים בקמפוס רחובות של האוניברסיטה העברית, ארכיון (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

# # #
כל זה חמור מאוד, וחמור דיו, אלא שאין הוא אלא חלק מתופעה של ניסיון אנרכיסטי לחולל התמרדות כללית, וניסיון להפיל ממשלה הנהנית מרוב פרלמנטרי איתן. ניסו בקלפי - ונכשלו. ניסו שוב ושוב - ונכשלו. יש שלושה כתבי אישום כבדים וחמורים נגד ראש הממשלה - אבל בית המשפט העליון שבו תלו את תקוותם לא מצא מקום למנוע מנתניהו לכהן במהלך משפטו, וגם אם יורשע לבסוף - זה ייקח שנים, ואין להם סבלנות. פעם הם היו שלום־עכשיו. היום הם שלטון־עכשיו...

ולפיכך הם מנסים להפיל את "הבסטיליה". לזרוע אנרכיה ברחובות. להילחם, גם באלימות, בכל זירה. להבעיר את אש המרד באקדמיה. לשבור שמשות בנקים, להצית לפידים, לעורר פרובוקציות בהפגנות צפופות העשויות גם לפעול כמסיבות־הדבקה ענקיות. ואפילו להפר חוקי סגר, כי אם המגיפה תתפשט והמונים יחלו וימותו - יהיה יותר רע. והאנרכיסטים־תאבי־השלטון נשענים על הדיאלקטיקה המרכסיסטית הידועה: רק אם יהיה יותר רע - יהיה אחר כך יותר טוב.

זה המכנה המשותף בין מי שקורא היום להצית את אש המרד באקדמיה, למי שקורא לעלות עם לפידים לבלפור ולפריצת סגר בימי מגיפה: הם נואשו מהדמוקרטיה. נואשו אפילו מבית המשפט. הם מבקשים לרתום לעגלתם את המוני המובטלים ונפגעי המשבר הכלכלי. הם עושים בהם שימוש ציני בוטה. ולפיכך - רשות הדיבור לאנרכיה. לוונדליזם, להשתוללות אלימה ברחובות. ויש מקום לחשש שמא אנו גם קרובים לרגע שבו המיואשים הללו ייתנו את רשות הדיבור גם לחבר פרבלום.
 
tguvot@maariv.co.il