1. הדיון הכלכלי בישראל, זה זמן רב, הוא כה שטחי, כה פשטני וכה פופוליסטי, עד שהדיון הרדוד הפך לנורמה שמתקיימת על בסיס יומי - והנורמה הזאת התחדדה עוד יותר במשבר הקורונה. הנה למשל הביקורת הפופוליסטית על המענק שעליו הכריז ראש הממשלה ביום רביעי: כולם זעקו נגד מענק אוניברסלי, שמגיע גם למי שאינם זקוקים לו. הבעיה היא שבישראל מענקים דיפרנציאליים אינם מעשיים, כל עוד אין חובת דיווח כללית שמאפשרת לדעת מה היקף ההכנסות הכולל של משק הבית. 

היתרון של התוכנית הוא בכך שלפחות הכסף יגיע הפעם במהירות, גם לאלה שזקוקים לו ביותר. ועוד קצת על פופוליזם ופרשנות כלכלית: אני שמח שרוב ה"פרשנים" למיניהם הסכימו סוף־סוף שישראל נכנסה "במצב כלכלי טוב" למשבר הקורונה, אף ש"המצב הטוב" הזה, אצל מרבית הפרשנים, כלל לא הוזכר לפני שהגיעה הקורונה. אז ככה: ישראל באמת נכנסה במצב כלכלי טוב מאוד - אבטלה בשפל ויחסי חוב תוצר נמוכים מאוד - ועכשיו היא נמצאת, כמו כל מדינות העולם, במצב שהוא מאתגר מבחינה כלכלית. זאת אומרת, המשבר שיבש את כל הפעילות הכלכלית ברחבי העולם - הגביר את האבטלה, חנק את הביקושים ואילץ את המדינות להגדיל את הגירעונות, כל מדינה וההתמודדות שלה. ברור שיש מצוקות, ברור שצריך לפתור את המצוקות, ברור שמדינה, כל מדינה, חייבת לגבש מדיניות סיוע לאלו שנפגעו - הכל ברור ומובן - אבל מפה ועד לייצר מציאות של מספרים ונתונים שאינה קיימת, המרחק רב מאוד. הנה כמה בלופים כלכליים בשיח הציבורי.

לשכת התעסוקה בימי הקורונה (צילום: יוסי זמיר פלאש  90)
לשכת התעסוקה בימי הקורונה (צילום: יוסי זמיר פלאש 90)

2. "שיעור האבטלה בישראל עומד על 21%".
לא נכון, ואם כבר מצטטים את הנתון הזה ביחס למדינות העולם ואומרים ששיעור האבטלה בישראל גבוה מאוד ביחס למדינות המערב, חייבים להגיד שזאת השוואה של תפוזים לתפוחים, כי שיעור אבטלה של 21% הוא שיעור אבטלה של לשכת התעסוקה ואילו שיעורי ההשוואה הם לפי הקריטריונים הבינלאומיים של ארגון ה־OECD, ועל פיהם, שיעור האבטלה הרשמי של ישראל במדדים הבינלאומיים, נכון למחצית הראשונה של יוני ולפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עומד על 5.2%, ומדובר בהגדרה של הלמ"ס על שיעורי הבלתי־מועסקים. לפי המדדים הללו, שיעורי האבטלה הבינלאומיים צוטטו כל הזמן בתקשורת לפני הקורונה, ואין סיבה שהם לא יצוטטו גם עכשיו. אפשר בהחלט לבקר את אופן החישוב של הלמ"ס, ולומר שהיא לא כוללת למעשה את רוב העובדים שנמצאים בחל"ת, אבל אי אפשר להשוות מין שאינו במינו.

השאלה הטריוויאלית, אם כן, היא כיצד קרה שנוצרו פערים עצומים בין שיעורי האבטלה שעליהם מדווחים לשכת התעסוקה והביטוח הלאומי לעומת שיעורי האבטלה שעליהם מדווחת הלמ"ס? הסיבה היא הגדרות שונות שיוצרות עיוותי ענק. שירות התעסוקה וביטוח לאומי הם שני גופים שפועלים על פי חוק, כמובן, והחוק הוא שקובע את דרכי עבודתם, כל גוף ומטרותיו. המטרה של שירות התעסוקה היא לחפש עבודה לאזרחים - לכולם. המטרה של המוסד לביטוח לאומי היא לשלם לאזרחים קצבאות לפי כל מיני קריטריונים כדי שאנשים יפוצו (הביטוח הלאומי כשמו כן הוא - סוג של ביטוח) במקרה של פיטורים, או במקרה של חל"ת - כמו בקורונה. בכל אחד מן המוסדות יש מסד של נתונים על אנשים שפונים אליהם - בין אם לבקשת עבודה ובין אם לתשלום קצבאות, בעת שתשלום דמי אבטלה עובר בהתחלה דרך שירות התעסוקה. 

לעומת זאת, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מציירת תמונה של שוק העבודה לפי ההגדרות הבינלאומיות, על פי סקרים שהיא עורכת. ולפי ההגדרות הבינלאומיות, מי שעובד - אפילו שעה אחת, לא משנה באיזו עבודה, לא משנה אם ב"שחור" או ב"לבן", עם תלוש משכורת או בלעדיו - נחשב בהגדרות של הלמ"ס כמועסק. מי שלא עובד ומחפש עבודה, הוא המכונה "בלתי־מועסק". מי שלא עובד ולא מחפש עבודה, הוא אחד שכלל לא משתתף בכוח העבודה הפוטנציאלי של המשק. כלומר, מובטל מרצון.

לשכת התעסוקה בימי קורונה (צילום: אלוני מור)
לשכת התעסוקה בימי קורונה (צילום: אלוני מור)

ההגדרות השונות יוצרת מעצם טבען עיוותים ופערים, אבל מה שקובע במדדים הרשמיים של ישראל בזירה הבינלאומית, בארגון ה־OECD, הוא נתוני הלמ"ס. כלומר, יכולה להיות כאמור ביקורת על שיטות המדידה של הלמ"ס ועל הסקרים שלה (וגם לי יש ביקורת על כך), אבל זה לא משנה. ברגע שישראל מדווחת לפי קריטריונים בינלאומיים, וזה הנתון הרשמי בטבלאות ההשוואתיות, אי אפשר להמציא נתונים שנוחים למשתמש. אי אפשר לקחת שיעור אבטלה של ספרד או איטליה לפי קריטריונים בינלאומיים ולומר שהוא נמוך מישראל לפי המדידה של הביטוח הלאומי. זה פשוט פייק ניוז.

יתרה מזאת, לפי המדידה של הביטוח הלאומי ושירות התעסוקה, אם עובד עבד בו־זמנית ביותר ממקום עבודה אחד, ובאחד מהם הוא יצא לחל"ת ובשני המשיך לעבוד - הוא זכאי לדמי אבטלה ונחשב למובטל. לפי נתוני הביטוח הלאומי, נכון ל־2017, יש כ־310 אלף עובדים שעובדים בו־זמנית ביותר ממקום עבודה אחד. מה קורה מבחינת המדידה? בלמ"ס העובד הזה ייחשב למועסק, אבל בביטוח לאומי הוא ייחשב כמי שמקבל דמי אבטלה. ביטוח לאומי ושירות התעסוקה הרי די מתואמים מבחינת מסד הנתונים כי לפי החוק, כדי לקבל דמי אבטלה, אתה חייב קודם כל להירשם בשירות התעסוקה ואז להעביר את המסמכים לביטוח לאומי. 

לכן בהחלט יכול להיות שעובד נרשם בשירות התעסוקה, ולאחר שהאישורים הועברו לביטוח הלאומי מצאו אותו זכאי לפי החוק לקבל דמי אבטלה, אולם הוא רשום  בשירות התעסוקה ובביטוח הלאומי כ"מובטל", אף שההגדרה הנכונה יותר היא שהוא "מועסק", לפי הלמ"ס. הסבר נוסף לפערים הוא שייתכן שבלמ"ס עובדים לא משתתפים בכוח העבודה כי הם לא מחפשים עבודה בפועל, אבל בשירות התעסוקה ובביטוח לאומי הם כלולים בסטטיסטיקה של "מובטלים". וכמובן, הפיל הענקי בחדר, עובדים שמועסקים ב"שחור" ומקבלים דמי אבטלה נוסף לכך. כן, יש גם כאלה, בייחוד בעסקים קטנים ובינוניים.

ככלל, גם בהשוואות בינלאומיות, אף שהן רלוונטיות יותר, צריך להיזהר, בייחוד בתקופת הקורונה. הלמ"ס כוללת בנתוני המועסקים גם כאלו שנעדרו זמנית מעבודתם כל השבוע בגלל הקורונה - יותר מ־200 אלף עובדים, שהם 5.5% מכוח התעסוקה - בעוד בשירות התעסוקה המספר הזה עומד על כ־570 אלף. תשלום דמי אבטלה לחל"ת הוא מנגנון ש"הומצא" בשביל הקורונה, בלית ברירה.

האם עובדים שנמצאים בחל"ת הם בהגדרה מובטלים או מועסקים שנעדרו זמנית מעבודתם? שאלה טובה, אני מעדיף הפעם את ההגדרה של הלמ"ס כי אלו עובדים שיש להם (לפחות לעת עתה) מקום עבודה לחזור אליו ולפיכך הם לא מובטלים בהגדרה הקלאסית, הם לא דורשי עבודה. מצד אחר, בארצות מערביות רבות יש דמי אבטלה חלקיים, והתשלום לדמי האבטלה החלקיים עובר דרך המעסיק. לכן כל מי שעובד באופן חלקי נחשב ל"מועסק" ולא למובטל. 

אפשר להניח שאם בישראל היה מנגנון כזה, המספרים של לשכת התעסוקה וביטוח לאומי היו יורדים פלאים. בכל מקרה, טבלת ההשוואות הנכונה לעולם היא לפי הלמ"ס, ונכון למחצית הראשונה של יוני, שיעורי האבטלה כאן נמוכים יחסית לעולם, גם אם לוקחים את הגרסה המחמירה של הלמ"ס (בתוספת אלו שנעדרים זמנית מעבודתם), שיעור האבטלה הוא 11% וממש לא 21%. אבל יש נורת אזהרה: מדובר בחצי הראשון של  חודש יוני, שבו המשק שב לפעילות באופן מלא יחסית מאז הטלת המגבלות, אולם מאז השתנה המצב לרעה, והצפי הוא שגם נתוני האבטלה ישתנו לרעה ביולי. כך או אחרת, התרופה הטובה ביותר למצב הוא חזרה מהירה ככל האפשר לפעילות מלאה של המשק.

אנשים בסניף של ביטוח לאומי  (צילום: פלאש 90)
אנשים בסניף של ביטוח לאומי (צילום: פלאש 90)

3. "אף שנתניהו הדגיש כי גובה המענק המיידי יעמוד על עד 7,500 שקל, רק 128 אלף עצמאים יקבלו את הסכום המקסימלי".
רגע, מי בכלל יצר את הרושם שכל העצמאים יקבלו השבוע אוטומטית 7,500 שקל? בתוכנית ברור שזאת תקרה מרבית, ובכל פעם שיש תקרה מרבית יש כאלה שמקבלים אותה ויש כאלה שלא, והם נאלצים להסתפק בסכומים נמוכים יותר. מי קובע את היקף התשלומים לכל עצמאי ועצמאי? תתפלאו, לא בדיוק רשות המסים, אלא העצמאים עצמם, באמצעות הדיווחים שלהם לרשות המסים.

4. "הבטיחו מענק אוטומטי של 7,500 שקל, וקיבלתי רק 1,000 או 1,500 או 3,000 שקל (או כל סכום אחר)". 
עצמאים שמנופפים בסכום שקיבלו כדוגמה לסכום הנמוך והמצחיק לכאורה שקיבלו מהמדינה, צריכים להשלים את התמונה המלאה. הרי התשלום הוא תלוי ההכנסה החייבת שלהם, כפי שדווחה לרשות המסים, ולכן, אם הם דיווחו על סכום נמוך, הם יקבלו סכום נמוך. 

אי אפשר לשלם מענקים יש מאין. מכיוון שהתשלומים מבוססים על דוחות 2018, כי אלו הדוחות האחרונים שנמצאים במאגרי הדיווח (אלו הימים שבהם מדווחים על 2019), אני יכול להבין עצמאים שפתחו את העסק שלהם ב־2018, השקיעו בו - וההכנסות המדווחות ממנו היו נמוכות באופן טבעי - ולכן הם סובלים כעת ממענקים נמוכים מאוד. 

לעומת זאת, אני לא יכול להבין עצמאים שמדווחים באופן עקבי על הכנסות נמוכות כבר שנים (כי הם כנראה מעלימים הכנסות בשחור) ואחר כך מתלוננים על כך שהם קיבלו מענקים נמוכים. זאת הדייסה שהם בישלו בדיווחים לרשות המסים, הם בישלו ולא אחרים. כל מי שבעסקי דוחות יודע שאפשר לבשלם: במקרה הגרוע ביותר  מעלימים הכנסות מהדוחות לגמרי, במקרה הגרוע פחות - מבחינת רשויות המס - "משחקים" עם ההוצאות וההכנסות. ובמקרה של הקורונה - דחיית הכנסות כדי לעמוד בקריטריונים של פגיעה בת 40% ויותר.

מחאת העצמאים - כיכר רבין (צילום: אבשלום ששוני)
מחאת העצמאים - כיכר רבין (צילום: אבשלום ששוני)

5. וכדי לא לעורר פה את האשליה שאין ממש בכל הטענות של העצמאים, אז ככה: מובן שיש בעיות, והן החלו עם תחילת המשבר, כשהמדינה התעכבה עם פתרונות סיוע לעצמאים. אחרי שהתעכבה, ועד שהוציאה תוכנית סיוע, החלו בעיות קשות בצנרת, במעבר של הכסף בין המדינה לסקטור הפרטי. ולאחר שהתעכבה וגיבשה, היו בעיות של סרבול בקריטריונים. בקיצור, יותר מדי זמן ופחות מדי כסף בשלב הראשון. לאחר מכן החל שלב הפקת הלקחים והשיפורים. בניגוד לשכירים, ששם הפתרון פשוט, אצל עצמאים הפתרונות מורכבים יותר, ולכן יש בכל תוכנית גם חורים שבגללם עצמאים נופלים בין הכיסאות בלי פתרונות סיוע. את הפתרונות הנקודתיים צריך כמובן לפתור בדו־שיח בין הממשלה לארגוני העצמאים, ואני מקווה שכך יקרה.

בכל מקרה, השונות בקרב העצמאים גדולה. יש בעלי עסקים קטנים ועצמאים שספגו מכה קשה, בייחוד בתחום התיירות. זאת עלולה להיות שנה כמעט אבודה מבחינתם, בעונות החמות של החגים ושל יולי־אוגוסט הם מושבתים הלכה למעשה. ולכן שום פיצוי או מענק לא יפצו על השבתת העסק ואובדן ההכנסות והרווחים הפוטנציאלי. יש עסקים ועצמאים שנפגעו במידה כזאת או אחרת אבל עשויים לחזור מהר מאוד לפעילות מלאה עם הסרת ההגבלות. מי שהתשתית שלו בריאה וארוכת שנים, אין שום סיבה שלא ישרוד את המשבר עם הכלים שהמדינה העניקה לו.

ויש גם לא מעט טרמפיסטים, ואני בטוח שהם בכלל לא עצמאים. הם היו בהפגנה האחרונה בשביל לחרב לעצמאים, לא כדי לתמוך בהם. עליתי לשידור ברדיו, יחד עם אחד הנואמים בהפגנה, בעל עסק לתיירות שהגיע מירושלים. לבו נחמץ מהקריאות הפוליטיות בהפגנה ומהאלימות שהגיעה בעקבותיה. אמרתי לו שמה שיזכרו מהאירוע הוא לא מצוקת העצמאים, אלא המראות הלא נעימים של ניפוץ חלונות, הצתות וחסימת כבישים, והסכמנו על כך.

זה חבל, אבל בישראל כבר אי אפשר למחות באופן נקי. תהא המחאה אשר תהא, צודקת ונכונה ככל שתהיה, ברגע שמתלבשים עליה באופן אוטומטי חבורה די גדולה (ובהחלט לא מיעוט צעקני), שעצם המחאה ונושאה זר להם - המחאה מאבדת מהאפקטיביות שלה. את החבורה הזאת מעניינת מצוקת העצמאים כשלג דאשתקד, זאת עוד מחאה שמשמשת עבורם תירוץ נוסף לבוא ולעשות בלגן ולהביא יותר נזק מתועלת לאלו שבאו להביע את מחאתם.

[email protected]