"יש לו תחושה (לנתניהו) שרודף אותו משהו שהוא לא יכול לשים עליו את היד", אמר וינרוט, "לפעמים הוא קורא לי, ואז אני על תקן של חצי פסיכיאטר, ממש ככה". דיין שאלה אם הוא מצליח להרגיע. "אותה לפעמים", אמר וינרוט, אבל דיין שאלה "לא לא, אותו", ווינרוט פירט: "אותו כן. להוריד את החרדה, לקלף את החרדה ולהשאיר את הבעיה בעירומה בלי חרדות. בלי הקליפות של החרדות מעל זה... אני חושב שאני מצליח בזה. הוא יוצא ממני רגוע... אבל חמישה ימים אחר כך זה צץ החוצה, זה צץ החוצה. יש מקרים שבהם אי אפשר להרגיע, בסך הכל אני לא פסיכואנליטיקן, צריך כדורים ותרופות וטיפול".
עכשיו קחו את התיאור הזה, שהושמע בנשימות אפו האחרונות של אחד מנאמני נתניהו הגדולים ביותר, ותכפילו במיליון. זה המצב היום. בנובמבר 2017 נתניהו לא היה נאשם, אלא רק חשוד. החקירות היו בחיתוליהן. הגברת עוד לא הורשעה, הבן עוד לא פרש כנפיים והמריא לתוך סחי השופכין שבו הוא בוטש עכשיו. כבר אז חגגה הפרנויה. וינרוט המליץ אז לנתניהו לחתור לאקזיט מכובד. בשלב ההוא זה היה עדיין אפשרי. לסגור מול היועמ"ש על פרישה תמורת סגירת תיקים, או עסקת טיעון מינימליסטית. נתניהו לא רצה לשמוע.
האם הוא מבין היום את גודל הטעות? לא בטוח. האיש המוכשר והמנוסה הזה נסחף לתוך מערבולת ואיבד את היכולת להבחין בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין מציאות לדמיון, בין פרנויות מוטרפות לסיכונים מחושבים. המכונה הפוליטית פועלת עדיין על "טייס אוטומטי" אבל הטייס עצמו נלקח בשבי, שבוי בתסמונת שטוקהולם, מאוהב בחוטפיו, בני ביתו.
התרעות פיקוד העורף