חשוב להדגיש: לפעמים פיצוץ בצינור גז הוא רק פיצוץ בצינור גז, לא תוצאה של פעילות חבלנית, כותב רז צימט אחד מחוקרי איראן המובילים בישראל שמצטט חוקרת באוניברסיטת מילאנו. היא בדקה ומצאה כי מאמצע מאי עד יולי 2019 התרחשו 97 שריפות או פיצוצים בתחנות כוח, מפעלים, מרכזי מחקר ותשתיות נוספות באיראן. הם לא הגיעו לכותרות, משום שמדובר היה באירועים על רקע תחזוקה לקויה ובעיות תשתית חמורות במתקנים. מה שהיה אז נכון גם כיום. ועדיין, ישנם מקרים שבהם פיצוצים מתרחשים במקומות בעלי חשיבות אסטרטגית, ואז אפשר להניח שמדובר בפגיעה בכוונת תחילה. כמו למשל הפגיעה הקשה במתקן הגרעיני בנתנז המיוחסת לישראל.
גורמי ביון מערביים לא ממתינים לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית על מנת שתבלום בצורה דיפלומטית את המשך ההתקדמות הגרעינית של טהרן. לפי דיווחים זרים, ישראל נוקטת כיום קו תקיף הרבה יותר אל מול ההפרות האיראניות של ההסכם. אפשר להניח שבהנהגה הבכירה באיראן מוטרדים מתדמיתם הביטחונית ההולכת ונשחקת, אל מול המכות שהם סופגים מארגוני ביון. הרבה מים עברו בחידקל מאז שהם תקפו את מתקני הנפט של סעודיה, בהתרסה כלפי האמריקאים. האיראנים, שעד לאחרונה נתנו את הטון במזרח התיכון, לא מפסיקים לחטוף. מחיסולו של קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה על ידי האמריקאים בעיראק בינואר, דרך הסנקציות הכלכליות, ההשלכות הכלכליות של הקורונה והמהלומות הצבאיות - האיראנים סופגים וסופגים.
ברור שכאשר איראן בגבה לקיר, היא עלולה להפוך לאיום משמעותי יותר כלפי ישראל. ככל שהפגיעה בתדמית שלטון האייתוללות הולכת ומחריפה, אפשר להניח שניסיון לפעול נגד מטרות ישראליות אינו בבחינת שאלה. השאלה היא העיתוי של התקיפה. האיראנים יחפשו את נקודות התורפה הישראליות. דוגמה לכך ראינו בחודש מאי, כאשר הם ערכו מתקפת סייבר על תשתיות המים והביוב של חברת מקורות. בתגובה לכך ישראל, כך לפי מקורות זרים, שיתקה את הנמל הימי הגדול באיראן הסמוך לעיר בנדר עבאס. החשבון נשאר פתוח.
חובבי אוכל מושבעים נוהגים להתלוצץ ולומר שהם בעלי שתי קיבות. שגם אחרי ארוחה דשנה הם מסוגלים לאכול קינוח, כי למתוקים יש קיבה נפרדת. אצל האיראנים יש שתי קיבות כלכליות. כאשר הקיבה שאמורה לאפשר רווחה לתושבי המדינה ריקה, הם עדיין ימשיכו לממן את העברת אמצעי הלחימה המתקדמים לסוריה.
אומנם השלטון בטהרן הפחית את התקציב שהעניק לשותפות שלו באזור, אבל בפועל הוא ממשיך לשלוח נשק לאזור, גם במחיר הסכנה שבחלק מהמקרים מדובר בהשקעה שעלולה לרדת לטמיון לאחר תקיפות אפשריות של חיל האוויר. מי שמנסה לנתח את התופעה הזו בעיניים מערביות צפוי לטעות בהבנת הנחישות האיראנית. הם לא יוותרו בקלות על ההשפעה שהשיגו באזור, בין השאר באיום הישיר על ישראל. באותו אופן הם גם לא יוותרו בקלות על ההתקדמות בתוכנית הגרעין.
רק לאחרונה התפרסמו תמונות שבהן נראה טיל ששוגר לעבר רכב שנסע סמוך לגבול בין סוריה ללבנון ובו פעילי חיזבאללה. הטיל נחת סמוך לרכב. זו לא הייתה טעות, אלא מסר שנשלח כדי לאותת לפעילים שעליהם לברוח. נראה כי הרגישות לפעילי חיזבאללה גבוהה יותר מאשר לאנשי משמרות המהפכה האיראנים, למיליציות שכירי החרב או לנאמני האמונה הדתית השיעית שהגיעו ממקומות שונים בעולם. אותם אף אחד לא סופר.
הרגישות הישראלית נובעת מסיבה אחת: המשוואה הבלתי כתובה בין ישראל לחיזבאללה. על פי השיטה הזו, הרוג לבנוני על אדמת סוריה יוביל לתגובת חיזבאללה. דוגמה לכך ראינו לאחר שצה"ל סיכל את פיגוע הרחפנים באוגוסט ברמת הגולן וחיסל שני אזרחי לבנון, פעילי כוח קודס האיראני. התגובה מלבנון הייתה רק עניין של זמן: ירי קורנט לעבר אמבולנס ממוגן, אירוע שבנס הסתיים ללא נפגעים. מאז חלפה כמעט שנה, ולמרות חילופי האיומים בין ישראל לחיזבאללה הגבול נותר שקט יחסית.
עוד לפני הקורונה הייתה לבנון בפשיטת רגל מוחלטת, בלי יכולת לשלם את חובותיה. מעגל העוני מתגבר, והלחץ הציבורי משפיע גם על חיזבאללה בכלל ועל נסראללה בפרט. אצבע מאשימה למצב הקשה מופנית גם כלפיהם. איראן זקוקה לחיזבאללה. למרות היכולות הצבאיות של טהרן, היכולת שלהם לפגוע בישראל מבין גבולותיה היא מוגבלת, ולכן הארגון השיעי הוא הקלף המשמעותי שלה. אבל נסראללה לא עובד על אוטומט. הוא אינו מעוניין להקריב את לבנון למען מערכה על אינטרסים איראניים מול ישראל, גם תמורת הכסף הגדול שהוא מקבל.
התרעות פיקוד העורף