1.בטור הקודם עסקנו כאן בהרחבה באופן שבו ניקה נציב תלונות השופטים אורי שהם את נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות מהתלונה שהוגשה נגדה על רקע פעילותה בשורה של מקרים, במצב של ניגוד עניינים בעייתי.

הנציב שהם התייחס מטבע הדברים רק לעניינים שהופיעו בתלונה שהגיש לו ח"כ שלמה קרעי, ולכן נמנע מלהביע את דעתו באשר לאחת הפרשיות החמורות שנחשפו בטור הזה, שבמסגרתה ישבה הנשיאה בדין פעם אחר פעם ודנה בהליכים משפטיים של חברות שבעלה מייצג כעורך דין.

בחצי מילה נזכיר שעו"ד דוד חיות מייצג כבר עשרות שנים שורה של חברות ביטוח. החברות הללו מופיעות, כמובן, ברשימת המניעויות של רעייתו השופטת. אלא שכפי שגילינו כאן, כאמור, חיות התעלמה לא פעם מהמניעות הזו ופסקה בעניינן של החברות הללו בעת שהן פרנסו את בעלה, ובמשתמע גם אותה. באחד המקרים אף הראינו כיצד ישבה חיות בהרכב מורחב בתיק עקרוני, שבו פסקו שישה שופטים נגד חברות הביטוח, וחיות לבדה פסקה אז בעד חברה שבעלה ייצג.

סדרה של עורכי דין ושופטים בדימוס התנדבו בשבועות האחרונים לעלות לשידור ולסנגר על הנשיאה. רובם העדיפו לא להתייחס לפרשה הזו, ולברוח למחוזות אחרים. מיעוטם הסבירו שהנשיאה לא הייתה חייבת בהכרח לפסול את עצמה. לחברת הביטוח יש הרבה עורכי דין, טען אחד מהם, ובעלה של השופטת הוא רק אחד מהם.

 כשהשופטת עוסקת בתיק עצמו, הסביר השני, היא לא חושבת על חברת הביטוח שהגישה אותו. תירוצים כאלה לא היו מתקבלים לעולם לו היינו מגלים ששרה בממשלה מטפלת בעניינה של חברה שמפרנסת את בעלה, אבל את הצביעות בסוגיה הזו נעזוב הפעם בצד.

הסיפור הבא מלמד שחיות לא יכולה לרשום פטנט על ישיבה בדין מול חברות שבעלה מייצג. בית המשפט העליון, מתברר, כבר נדרש לסוגיה הזו. לא סתם בית המשפט העליון - אלא נשיאו לשעבר, אהרן ברק.

אהרון ברק (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)אהרון ברק (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

במוקד העלילה שלפנינו נמצאת שופטת שכיהנה בעבר בבית משפט השלום ברמלה, ובהמשך בבית המשפט המחוזי בתל אביב. גם בעלה, ממש כמו בעלה של חיות, שימש כעורך דין. גם בעלה, בדיוק כמו בעלה של חיות, ייצג חברות ביטוח. גם אל שולחנה, ממש כמו אל שולחנה של השופטת חיות, הגיעו מפעם לפעם תיקים של חברות שהבעל מייצג. גם לה, מי היה מאמין, היו הסברים מלומדים לכך שהיא לא צריכה לפסול את עצמה.

"נכון שבעלי מייצג בתיקים מסוימים את חברת כלל", נימקה את עמדתה בתגובה לבקשת פסלות שהוגשה לה, "אלא שחברת כלל מיוצגת על ידי עשרות רבות של משרדי עורכי דין, אשר אחד מהם הינו משרדו של בעלי. מכל מקום, אין בכך משום יצירת משוא פנים או הטיית דין מבחינת בית המשפט".

נשמע מוכר? רגע, היה לה עוד תירוץ, וגם בו לא תיתקלו בפעם הראשונה. "מעבר לצורך, אציין כי אינני טורחת אפילו לבדוק מי חברת הביטוח הנתבעת, שכן אחת היא לי מיהי אותה חברת ביטוח, שכן פסקי הדין, כמו גם ההצעות, ניתנות באופן ענייני ומהותי, ללא כל קשר לזהות הצדדים". במילים אחרות, אני בכלל לא מסתכלת באיזו חברה מדובר, אני דנה לגופו של החומר המשפטי.

כמו שחיות טענה בתגובה לחשיפה שלי כאן, שבעלה ייצג את החברה הפחות חשובה מבין השתיים שהופיעו בפניה באחד התיקים שעליהם הצבעתי, כך בדיוק נטען גם אז להגנתה של אותה שופטת שלום. לא תאמינו, אבל אף אחד מהטיעונים האלה לא שכנע את הנשיא ברק, כשהנושא הגיע לפתחו. השופטת חייבת לפסול את עצמה, היא לא יכולה לדון בתיקים כאלה, קבע בפסק דין מחייב מי שפסל שופטים לעתים רחוקות בלבד.

"אמת", כתב בטקסט שנראה כאילו נכתב על הנשיאה דהיום ולא על שופטת השלום דאז, "בעלה של השופטת הוא אחד מני עורכי דין רבים המייצגים את המשיבה (חברת כלל - ק"ל), והמשיבה אינה לקוחה יחידה או בלעדית שלו. עם זאת, אין חולק על העובדה כי ייצוג המשיבה בתיקים לא מעטים מניב הכנסה לבעלה של השופטת (ובעקיפין - גם לשופטת עצמה)".

הבנתם מה אומר כאן בפשטות הנשיא ברק? שופטת לא יכולה לדון בעניינה של חברה שאחראית להכנסות של בעלה ושלה. ברק גם התייחס לטענה שלפיה השופטת לא מתעניינת בזהות הצדדים שבפניה, ודנה אך ורק לגופו של עניין. "טענת פסלות נוגעת ללב לבו של ההליך השיפוטי, לטוהר ההליך, לאובייקטיביות שלו וליושרת השופט: שופט הנחזה כמי שנגוע במשוא פנים או בניגוד עניינים עלול להכתים את כלל המערכת השיפוטית, ולפגוע באמון הציבור ברשות השופטת".

והשורה התחתונה: "מטעם זה הנני סבור כי היה על השופטת לפסול עצמה מלישב בדיון בתיק זה". מילים כדורבנות.

2. אחת התלונות שבדק הנציב אורי שהם נסבה סביב טענה שעלתה כאן, שלפיה הנשיאה חיות תמכה בוועדה לבחירת שופטים במינויה לשופטת של ליאת בנמלך, ששימשה עוזרתה המשפטית במשך שבע שנים.

הסברנו כאן שעוזר משפטי במהותו הוא משרת אמון במלוא מובן המילה. העוזר המשפטי נבחר לתפקיד על ידי השופט עצמו. הוא יושב בלשכתו של השופט, ובין השאר מסייע לו בכתיבת פסקי הדין שלו. חיות, בתגובה לטענות, הסבירה שהיא פעלה בהתאם לנוהל משנת 2011. הנוהל המדובר קובע, בין השאר, כי במקרים שבהם יש לחבר הוועדה "עניין אישי", הוא מנוע מלהשתתף בפעולה של הוועדה או בקבלת החלטה על ידה.

"עניין אישי" מוגדר בנוהל הזה כך: "...לרבות עניין אישי של קרוב של חבר הוועדה, של אדם המצוי בקשרי עבודה הדוקים עם חבר הוועדה, עד לחלוף שנתיים מסיום הקשרים האמורים". בנמלך, הסבירה חיות, סיימה לעבוד איתי חמש וחצי שנים לפני הדיון בעניינה בוועדה לבחירת שופטים ולכן, בהתאם לנוהל, אין שום בעיה שאהיה מעורבת בקידומה.

אפשר כמובן להתווכח עם הנוהל הזה, ועם מי שהחליט שהקרבה שחש חבר ועדה אל אדם המשמש בלשכתו נעלמת לה כעבור שנתיים, אבל לא נתווכח על זה הפעם. אם זה הנוהל המנחה לשיטת הנשיאה, באשר לדרך הנכונה לילך בה, בואו נראה עד כמה היא עצמה שומרת עליו.

ובכן, בספטמבר 2018 התכנסה הוועדה לבחירת שופטים לישיבה שבסופה מונו שופטים חדשים לשורה של ערכאות ובתי משפט בכל רחבי הארץ. עשרות מועמדים התמודדו על מגוון תפקידים. כך, לדוגמה, התמודדו 11 מועמדים למשרת שופט בבית המשפט המחוזי בחיפה; 23 מועמדים התמודדו לתפקיד שופט שלום בבתי המשפט במחוז תל אביב והמרכז, ועשרה מועמדים התמודדו לתפקיד שופט שלום במחוז הדרום.

איש אחד בלבד, ללא אף מתחרה, היה רשום כמועמד לתפקיד "שופט של בית משפט שלום/ רשם בית המשפט העליון". מדובר ברון גולדשטיין, שכיהן באותם ימים, שבהם הוגשה רשימת המועמדים, כראש המטה וכעוזרה הבכיר של הנשיאה אסתר חיות.

חשוב לדעת שבכל מה שקשור בוועדה לבחירת שופטים, כמעט לכל הדיונים מגיעים הצדדים השונים (הפוליטיקאים, אנשי לשכת עורכי הדין והשופטים) אחרי ישיבות מוקדמות, כשהם מבושלים יחד סביב רשימה מוסכמת שנוצרת במה שנהוג במקומותינו לכנות "דיל".

כל צד מביא ל"דיל" הזה את המועמדים שחשובים לו. במקרים חריגים שבהם יש למישהו משהו נגד אחד המועמדים שהביאו האחרים, מתנהל משא ומתן במקרה הטוב, וקרב של כיפופי ידיים במקרה הפחות טוב. במקרה של גולדשטיין, שכאמור כיהן ממש בעת כינוסה של הוועדה - לא שנה לפני כן, ולא חודש לפני כן, אלא ממש בעת כינוס הוועדה - כראש המטה הבכיר של אסתר חיות, לא היה צורך בשום כיפופי ידיים. הנשיאה חיות דרשה למנות אותו במסגרת מכסת השמות שהיא מביאה ל"דיל", והוא אכן הוכנס לרשימת המועמדים המוסכמת כחלק ממנו.

אלא מה? חיות ידעה שהדבר בעייתי. שאסור לה להיות מעורבת בקידומו של מי שמשמש ממש עכשיו כעוזר הבכיר שלה, ומשיב בשמה למכתבים. אתם זוכרים את הנוהל שציטטנו קודם, ושהיא עצמה התגוננה באמצעותו בפני הנציב כשמדובר היה במועמדת אחרת שהיא קידמה? הנוהל הזה הרי אוסר על חבר ועדה "להשתתף בפעולה של הוועדה", בין השאר - במקרה שהמועמד הוא "אדם המצוי בקשרי עבודה הדוקים עם חבר הוועדה", וכל זה "עד לחלוף שנתיים מסיום הקשרים האמורים".

והנה כאן, לא שנתיים עברו ואפילו לא יומיים. המועמד עדיין עובד בלשכתה של הנשיאה, כשהיא דוחפת ומקדמת את מינויו. מה עשתה הנשיאה? מה שנוהגים לעשות אצלנו מי שמבקשים לתפור מכרזים, בלי להשאיר טביעות אצבע. חיות דאגה לוודא שהדיל סגור, ושלכולם ברור מי צריך להתמנות מטעמה. ואז, רגע אחרי ששרת המשפטים איילת שקד הכריזה: "נעבור לבחירת שופט שלום/רשם לבית המשפט העליון", מתאר הפרוטוקול ש"הנשיאה חיות יוצאת מחדר הוועדה".

השורה הבאה בפרוטוקול כבר ידעה לסכם: "עורך הדין רון גולדשטיין נבחר לכהונת שופט של בית משפט שלום ורשם של בית המשפט העליון". נפלא. כל העקבות טושטשו. הכל נראה עכשיו נקי. נכון, הנשיאה הביאה אותו כמועמד. נכון, היא דאגה שהוא ייכנס לדיל, וכמועמד יחיד גם ייבחר. אבל היי, היא עצמה לא נכחה בהצבעה. זה לא היא בחרה בו. זה איילת שקד ואפי נוה ונורית קורן ורוברט אילטוב. זה הם בחרו בו.

או במילותיה של הנשיאה, בתגובה שהעבירה דוברות הרשות השופטת: "השופט גולדשטיין שימש כעוזר וכעוזר בכיר של הנשיאים גרוניס ונאור במשך כשבע וחצי שנים, ושל הנשיאה חיות במשך כשנה ובעברו שימש כמתמחה של הנשיאה ביניש. אין משפטנים רבים במדינת ישראל שנבחרו לסייע לארבעה נשיאים. השופט גולדשטיין מונה לתפקידים אלה על בסיס כישורים יוצאי דופן שבזכותם היה מועמד ראוי לרשמות ולשיפוט.

"מסיבות אלו הנשיאה חיות בהחלט תמכה במועמדותו לתפקיד רשם של בית המשפט העליון, אך משום ששימש באותה עת כעוזרה הבכיר, הנשיאה לא נטלה חלק בדיון ובהצבעה בוועדה לבחירתו. השופט גולדשטיין נבחר פה אחד על ידי כל חברי הוועדה שנכחו בישיבה, ובכללם יושבת ראש הוועדה, שרת המשפטים דאז, חברת הכנסת אילת שקד, שתמכה במועמדותו על בסיס היכרות מקצועית של מספר שנים עמו. למותר לציין כי השופט גולדשטיין עבר בהצלחה רבה את כל שלבי המיון של הוועדה לבחירת שופטים, לרבות את קורס המועמדים לשיפוט".

שתי הערות חשובות לעניין הזה. האחת, שבעצם היציאה של הנשיאה חיות מחדר הוועדה היא העידה על עצמה כאלף עדים שהיא יודעת שאסור היה לה להיות מעורבת במינוי הזה. שכפי שהראינו היא קידמה ודחפה והביאה לקו הסיום. השנייה, שאין בדברים שנכתבו כאן כדי להטיל ולו הדופי הקטן בשופט גולדשטיין. לא הוא העניין פה, אלא הישראבלוף שפשה גם בבית המשפט העליון.

3. אם אתם רוצים לקבל דוגמה קלאסית למצב שבו שופט נמצא בניגוד עניינים אישי עמוק, וגם ממרחק השנים והניסיון הוא לא מבין איפה הבעיה, הנה לכם אחת כזו.

רגע אחרי שנסגרה עסקת הטיעון בין הפרקליטות לבין נשיא המדינה משה קצב, הוגשו נגדה כמה עתירות לבג"ץ. עוד כמה ימים עברו, והעיתונאי יואב יצחק הגיש לבג"ץ עתירה משלו. העתירה של יצחק לא נגעה ישירות בעסקת הטיעון, אלא בשתי טענות הקשורות בנשיאה דורית ביניש ובבעלה.

דורית בייניש (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)דורית בייניש (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

יצחק ביקש שבג"ץ יורה על פתיחת חקירה נגד הבעל, יחזקאל ביניש, בעקבות ממצאי בדיקה שנערכה בימים ההם סביב התנהלותה של התזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור, שביניש היה יושב הראש שלה. בנוסף, תבע יצחק שדורית ביניש לא תשב בהרכב שדן בעסקת הטיעון שחתם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז עם קצב, שכן מזוז עצמו אמור להכריע בעניינו של בעלה. העתירה נדחתה על הסף בהחלטה בת שישה עמודים, ולא נעסוק כאן בפרטיה, משום שהיא אינה חשובה לענייננו.

מה כן חשוב? שבעתירה הזו טיפל כשופט תורן עוזי פוגלמן. פוגלמן היה גם מי שקיבל את ההחלטה לדחות את העתירה על הסף, בלא לקיים דיון לפני שצירף אליו שני שופטים שיחתמו איתו על ההחלטה. למה כל זה חשוב? ובכן, פוגלמן מונה לעליון, במינוי זמני, בתמיכתה הנמרצת של דורית ביניש כשלושה חודשים לפני הגשת העתירה הזו.

עתידו בבית המשפט העליון, והשאלה אם יזכה למינוי של קבע או שייאלץ לחזור למחוזי - היו תלויים בה. ביניש דחפה בכל כוחה את מועמדותו למינוי של קבע בוועדה לבחירת שופטים, כשלחברי הוועדה לפחות אז היו מועמדים קודמים בתור.

כך או כך, ב־21 במאי 2007, פחות מחודשיים לפני שהתיישב בהרכב שדן בעתירה נגד ביניש, פורסם ברשומות שמו של פוגלמן כמועמד שעניינו יעלה בדיון הקרוב של הוועדה לבחירת שופטים. ב־30 ביולי, שישה ימים אחרי שדחה את העתירה נגד ביניש, התקיימה אותה ישיבה, שבה ביקש להיבחר.

במילים ברורות יותר, אם צריך כאלה, כשפוגלמן התיישב לדון בעתירה נגד דורית ויחזקאל ביניש, היה ברור לו כי עתידו בעליון תלוי בביניש ובמה שתעשה עבורו בעוד פחות משבוע. בסופו של דבר, אגב, למרות תמיכתה של ביניש, חברי הוועדה העדיפו את יורם דנציגר. תורו של פוגלמן הגיע רק כעבור שנתיים.

קודם ניתן כאן את תגובת השופט פוגלמן, ולאחריה נעיר דבר מה. "היות שכל השופטים שכיהנו באותה עת בבית המשפט העליון הכירו מטבע הדברים את הנשיאה ביניש, הרי שככל שהייתה קיימת מניעות מלשבת בדין בעניין זה היא הייתה חלה על כל השופטים, ולפי הדין ממילא לא הייתה עילת פסילה (סעיף 77א(א3) לחוק בתי המשפט). כהונת שופט במינוי בפועל, שלגביו היה ניתן לטעון שכל החלטה שלו עשויה להשפיע על מינוי קבע, אינה משנה את התמונה.

"העמדה שהייתה מקובלת לאורך כל שנותיו של המשפט הישראלי הייתה שדין שופט במינוי בפועל כדין שופט (בכפוף כמובן לעמדה השוללת מינויים בפועל). השופט פוגלמן נבחר לכהונת קבע בבית המשפט העליון ביום 23.8.2009, שנתיים ויותר לאחר שהעתירה המוזכרת בשאילתה נדחתה על הסף מטעמים פרוצדורליים. בעד בחירתו של השופט פוגלמן הצביעו פה אחד כל חברי הוועדה לבחירת שופטים שנכחו בדיון".

שתי הערות לתגובה הזו. הראשונה, שבניגוד למה שמנסה לטעון כאן פוגלמן, מצבו לא היה דומה בשום דבר למצבם של "כל השופטים שכיהנו באותה עת בבית המשפט העליון", ואשר "הכירו מטבע הדברים את הנשיאה ביניש". הבעיה אצלו הייתה שבניגוד לכולם, הוא היה היחיד שעתידו המשפטי והמקצועי היה תלוי בה.

עוזי פוגלמן (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)עוזי פוגלמן (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

ועוד הערה חשובה לא פחות, והיא מתחברת לנושא שכבר הוזכר כאן בשבוע שעבר. לפני כשבוע וחצי פרסם נציב התלונות על שופטים, אורי שהם, את החלטתו בעניין תלונה שהוגשה נגד נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט איתן אורנשטיין. בין השאר, נדרש הנציב להכריע בעניינן של שתי החלטות טכניות שקיבל השופט אורנשטיין, בתיקים שבהם הופיעו בפניו עורכי דין ממשרדו של אפי נוה.

נוה היה באותם ימים ראש לשכת עורכי הדין, והלשכה בראשותו המליצה זמן קצר קודם לכן למנות את אורנשטיין כנשיא. ההחלטה על המינוי לא הייתה של נוה או של הלשכה בראשותו. הסמכות למנות נשיא הייתה של שרת המשפטים, בהסכמת נשיאת בית המשפט העליון, לאחר המלצה של ועדת איתור שלשכת עורכי הדין נמנית עם הגורמים שמשמיעים בפניה את עמדתם. זה הכל.

וכן, הלשכה אכן המליצה בפני ועדת האיתור על אורנשטיין. הנציב שהם קבע שלאורנשטיין היה אסור, בנסיבות האלה, לדון גם בהחלטות טכניות של מי ממשרדו של אפי נוה, בעיקר משום שאותן החלטות התקבלו באולמו של אורנשטיין חודשיים בלבד אחרי שהלשכה של נוה המליצה עליו לוועדת האיתור.

"היה ראוי שהנשיא (אורנשטיין - ק"ל) ימשוך את ידיו מטיפול בתיק זה, לרבות ממתן החלטות שהן טכניות במהותן", כתב. למה אני מזכיר את כל זה? כי הסיפור של פוגלמן חמור פי מיליון מהסיפור של אורנשטיין. אורנשטיין דן בתיקים של משרד נוה אחרי שכבר נבחר לנשיא, ולא היה זקוק עוד לתמיכה של לשכת עורכי הדין. פוגלמן דן בעניינה של ביניש ושל בעלה, שישה ימים לפני שביניש הגיעה לוועדה לבחירת שופטים, כדי לשכנע את החברים לבחור בו למינוי של קבע בעליון.

4. מכיוון שעסקנו כאן יותר מפעם אחת, ואף בתחילת הטור הזה, בסוגיית העוזרים המשפטיים של השופטים, ובשאלה מתי השופט נמצא בניגוד עניינים מול מי ששימש כעוזר משפטי שלו, שימו לב לסיפור המעניין הבא. מדובר בפרשה שבאה אל סיומה לפני כ־12 שנה, אבל מכיוון שהנפשות הפועלות פועלות גם היום, יש בה כדי ללמד גם הרבה הלאה.

הכל התחיל ביוזמת "המפקד הלאומי", שהוביל אז עמי אילון, יוזמה שפעלה לקידום פתרון מדיני בין ישראל לפלסטינים, ואשר אנשיה ביקשו לשדר ברדיו פרסומת מטעמה. הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, האחראית על הרדיו האזורי, סירבה לאשר את שידור הפרסומת, בטענה שמדובר בנושא פוליטי שנוי במחלוקת. רשות השידור אישרה אותה בתחילה, ובהמשך יישרה קו עם הרשות השנייה. אנשי "המפקד הלאומי" עתרו לבג"ץ, וזה דן בחוקיות כללי רשות השידור וכללי הרשות השנייה, האוסרים על שידור תשדיר פרסומת בנושא פוליטי.

בלי להרחיב שלא לצורך בענייני העתירה לגופה, נציין שארבעה דיונים התנהלו בתיק הזה. בכולם ישבה בהרכב, שהשתנה עם הזמן, השופטת אסתר חיות. הסיפור המעניין התרחש דווקא בגזרת עורכי הדין שהופיעו בפניה. עו"ד ליאת בנמלך החלה את התיק הזה כעורכת דין פרטית, שייצגה את הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. 

הדיון בבית המשפט העליון המועבר בשידור חי (צילום: עמית שאבי, פול)הדיון בבית המשפט העליון המועבר בשידור חי (צילום: עמית שאבי, פול)

היא הגישה מטעמה את מסמכי הטענות לבית המשפט, ואף הופיעה מטעמה מול השופטת חיות, בשני הדיונים הראשונים שנערכו בתיק. במהלך ניהול התיק התרחש טוויסט מעניין בעלילה, כשעו"ד בנמלך התקבלה לשמש כעוזרת המשפטית של השופטת חיות, ומהאולם שבו טענה בפניה היא דילגה אל לשכתה.

בשני הדיונים הנוספים שהתנהלו בתיק בהרכב מורחב היא כבר לא הופיעה, מטבע הדברים, ואת הרשות השנייה המשיכו לייצג שותפיה לדרך מתחילת התיק. פסק הדין שניתן בקיץ 2008 היה מעניין. חמישה שופטים מההרכב המורחב שדן בעתירה, שהייתה בעלת חשיבות גדולה לסוגיית חופש הביטוי, קבעו שרשות השידור והרשות השנייה רשאיות לפסול תשדירים פוליטיים.

הנשיאה ביניש, בדעת מיעוט, סברה שאין להם סמכות לאסור באופן מוחלט את שידורם של תשדירים פוליטיים. ואסתר חיות? היא פסקה באופן שונה מכל חבריה. חיות קבעה שלרשות השידור אומנם אסור לפסול כך תשדירים פוליטיים, אבל לרשות השנייה - זו שאותה ייצגה בנמלך, היום עוזרתה המשפטית - דווקא מותר.

כבר אבהיר: אין לי שום כלי ודרך לדעת אם נוכחותה של בנמלך בלשכתה השפיעה על הלך המחשבה של חיות. אני כן יודע לומר שמדובר בסיטואציה בעייתית מאוד, כאשר הגורם הקרוב אל השופטת בלשכתה, ממש כאשר היא יושבת ומנסחת את פסק הדין, הוא אותו גורם שעד לא מכבר טען בפניה את טיעוניו, כשייצג את אחד הצדדים להליך. אם לא די בכך, הרי שבגוף פסק הדין, שפורסם באוגוסט 2008, מוזכרת בנמלך - עוזרת השופטת זה תקופה - כמי שמייצגת את הרשות השנייה.

מה הבעיה כאן, יעיר ודאי מישהו. הרי לכאורה מהרגע שבו עברה בנמלך לעבוד לצדה של חיות, אין לה עוד עניין בהליך ובתוצאותיו. ובכן, כמה תשובות לשאלה הזו. 

ראשית, מדובר בתיק בעל חשיבות עקרונית גדולה, אולי התיק הכי גדול ומשמעותי שבו עסקה כעורכת דין ליאת בנמלך, ששמה ויוקרתה המקצועית מתנוססים מעל דפיו עד היום. שנית, לטעון שאין לה עניין בתיק הזה ובתוצאותיו, אחרי שעזבה את המשרד, זה כמו לטעון שלעורך דין שעובד בריטיינר אין עניין בתוצאות ההליך שבו הוא מייצג, שהרי ממילא הוא מקבל את אותו סכום כסף בסוף החודש, אם ינצח ואם יפסיד. כאמור, ליוקרה משפטית מקצועית יש מחיר.

ודבר נוסף, הבעיה איננה אצל בנמלך - הבעיה אצל חיות, שברגעים שבהם היא יושבת בלשכתה ונדרשת לחתוך לכאן או לכאן, יושבת לידה ב"קרבה ממשית", כמו שמגדיר החוק, מישהי שטענה בתיק הזה, שניסתה לשכנע בצדקת עמדתה בתיק הזה, ושיש לה עניין בתיק הזה ובתוצאותיו.

יודעים מה? עזבו את כל הנימוקים האלה. חזרו אל התרגיל הקבוע שלנו כאן, ונסו לדמיין מה היה קורה למנכ"ל משרד ממשלתי, שהיה יושב בוועדת מכרזים, ומקבל בדעת מיעוט, מול כל חבריו לוועדה, את ההצעה שהגישה חברה שאותה ייצג עד לא מכבר באותו מכרז ממש העוזר הנוכחי שלו.

תגובת הרשות השופטת: "מדובר בהליך מלפני 17 שנים שעסק בשאלה חוקתית שנדונה בהרכב של שבעה שופטים בראשות הנשיאה דאז ביניש ופסק הדין המרכזי בו נכתב על ידי השופטת (כתוארה אז) נאור. מעורבותה של עו"ד בנמלך בהליך כמי שהועסקה אז כעורכת דין שכירה במשרדו של עו"ד אברמזון, הייתה בשלבים מוקדמים מאוד של ההליך ובטרם הורחב ההרכב.

"בחודש ספטמבר 2005 החלה עו"ד בנמלך את עבודתה כעוזרת משפטית בלשכת השופטת (כתוארה אז) חיות. נוכח מעורבותה בתיק זה בעבר כבאת כוח אחד הצדדים להליך, ואף שלא היה לעו"ד בנמלך כל אינטרס אישי או כלכלי בו, היא מודרה מכל מעורבות בטיפול בו במסגרת עבודתה בלשכה.

בנסיבות אלה לא קם חשש ממשי למשוא פנים, ולפיכך לא היה מקום כי השופטת חיות תפסול את עצמה מליטול חלק בהרכב המורחב שדן בתיק לפי הכללים הקבועים בחוק ובכללי האתיקה. שמה של עו"ד בנמלך נזכר בפסק הדין שניתן בשנת 2007 בשל העובדה שהיא ייצגה את אחד הצדדים בהליך בשלביו המוקדמים".

kalman.liebskind@maariv.co.il