צריך היה לשפשף את העיניים כדי להאמין לחיזיון הזה: ראש הממשלה וראש הממשלה החליפי התייצבו בקריה מול המצלמות להצהרה ביטחונית. נתניהו דיבר 72 שניות והעביר באבירות לגנץ ("שר הביטחון, בבקשה"). שר הביטחון דיבר 92 שניות (אם כי לא בטוח שהספיק להגיד יותר מקודמו). הם סיימו, עטו בחזרה את המסיכות הכירורגיות, קמו ויצאו זה אחר זה. חסר היה רק שייצאו מהאולם חבוקים.

בתחום הביטחוני, שיתוף הפעולה בין שני אלה דופק כמו שעון שוויצרי. כשרוצים, יכולים. לא רק ניהול האירוע אתמול. בשבועות האחרונים קורים דברים במזרח התיכון, בעיקר באזורנו, בלי שאף אחד מתרברב יותר מדי והשקט נשמר. גורמים הנחשפים לפעילות הביטחונית מדווחים שגנץ ונתניהו מתואמים. הם מכירים מצוין את מערכת הביטחון, שמכירה אותם בחזרה. הם לא מנסים לגנוב זה לזה קרדיט ולא מנסים לרמות זה את זה מסביב לשעון. גנץ הוא שחקן קבוצתי ומתקשה לגזור קופונים, גם אם הוא לבד בשטח. נתניהו טרוד מדי בחזיתות האחרות. השורה התחתונה יותר מסבירה. כמה חבל שאי אפשר לפעול ככה גם בשאר התחומים.

הטיפול של צה"ל באירוע אתמול היה מדוד וחכם. אפשר להעריך בזהירות שאפשר היה לגרום לכך שחוליית המחבלים שחדרה לשטחנו לא תחזור לשטחה בחתיכה אחת. אם זאת הייתה הפעולה שננקטת, היינו מתעוררים היום לבוקר אחר לגמרי. בעצם, סביר להניח שלא היינו הולכים לישון אתמול בלילה. לא אנחנו, לא תושבי הצפון ואולי גם שאר התושבים באזור. כל אלה שדוחקים בצה"ל ללמד את נסראללה לקח או לנצל את המצב הנוכחי כדי "להסיר את איום הטילים והרקטות", עושים את זה מהטריבונה. הרמטכ"ל כוכבי נמצא על המגרש. הוא יודע מה התלקחות אזורית רבתי בשלב הזה עלולה לייצר - והמשימה שלו היא לא לתת לזה לקרות, בלי להתפשר על ביטחון תושבי המדינה.

לא מתפשר על ביטחון התושבים. הרמטכ''ל אביב כוכבי (צילום: דובר צה''ל)לא מתפשר על ביטחון התושבים. הרמטכ''ל אביב כוכבי (צילום: דובר צה''ל)

לפחות אתמול, זה בדיוק מה שקרה. התלהמות בעת הזאת יכולה להביא את כל הצדדים, כולל ישראל, למקומות שאליהם לא חלמו שיגיעו. האינטרס הישראלי הוא שמירה על שקט, תוך המשך מאמץ צבאי נגד התבססות איראן בסוריה והמשך לחץ על איראן באמצעות ארה"ב והמעצמות. מלחמת לבנון השלישית בעיתוי הזה תחזיר את לבנון לתקופת האבן ואת ישראל לאייטיז. אף אחד לא צריך את זה עכשיו.

נסראללה קיבל אתמול הזדמנות לסמן וי בפנקסו ולחזור הביתה בשלום. אלא שלמרבה הצער, הוא לא ממש קפץ על ההזדמנות הזאת. הצד הישראלי לא התרברב, סרטוני האירוע לא פורסמו (עד ירידת הטור הזה לדפוס), כולם מנסים לרמוז לנסראללה שיתקדם, אבל הוא מהסס. מצבו מעולם לא היה מורכב יותר, והוא יודע את זה מצוין. למרות זאת, השיעי השאיר לעצמו את כל האופציות פתוחות, לפחות למראית עין. זאת הסיבה שצה"ל לא חזל"ש אתמול את האירוע והמתח בצפון עדיין שריר וקיים.

לא קפץ על ההזדמנות. חסן נסראללה לא קפץ על ההזדמנות. חסן נסראללה

נשאלת השאלה מדוע לא מסוגלים גנץ ונתניהו לשיתוף פעולה דומה גם בשאר התחומים הבוערים שאופפים כרגע את חיינו? למרבה הצער, האשם כולו מונח על הכתפיים של נתניהו. עכשיו גם הדרג המקצועי באוצר כבר לא תומך בתקציב חד־שנתי. התירוץ הזה התפוגג. דרישתו של גנץ מוצדקת לא רק הסכמית, אלא גם מקצועית: תקציב דו־שנתי, כמסוכם בהסכם הקואליציוני וכפי שנדרש לעשות בעיתוי הנוכחי, כש־2020 מחשבת את קיצה לאחור. נתניהו מתעקש. המניע שלו אינו כלכלי, אלא פלילי. הוא חייב לשמר לעצמו אקזיט מהרוטציה, שעליה חתם זה עתה. למה? כי הוא יכול.

בשלב הנוכחי, גנץ מתעקש. בצד של ביבי משוכנעים ששר הביטחון ימצמץ ראשון. הם בונים על הסטטיסטיקה, ההיסטוריה והאופי הנוח של גנץ. בצד אחד יושבת מפלצת פוליטית שלא רואה בעיניים, לא בוחלת באמצעים ונלחמת על חייה. בצד השני יושב, בנחת, אחד שלא רוצה ללכת לבית הספר בבוקר עד שרעייתו לא מגלה לו שהוא בהנהלה. מי ייצא מזה? אני לא הייתי מסתכן כאן בהימור.

גנץ יודע שאם ישאיר לנתניהו את האופציה, נתניהו יממש אותה. הוא הבין, באיחור קל, שאין לנתניהו שום כוונה לקיים את הרוטציה, למרות כל ההבטחות, השבועות, הנדרים, החתימות וההצהרות. גנץ מתחיל להבין שעם נתניהו אסור להיקלע למלחמת התשה. רק מלחמת תנועה בכוח, בלי לעשות חשבון ובלי לפחד, יכולה להניב תוצאות. אם גנץ חפץ חיים, הוא חייב להתנהג כאילו הוא צועד אל סופו. הוא צריך לשכוח מהרוטציה, לשכוח מהמפלגה, לשכוח מהכל ולעשות רק מה שטוב למדינה. מה שטוב למדינה עכשיו, זה תקציב דו־שנתי מיד. נראה את נתניהו מפרק את החבילה ורץ לבחירות על הטיקט הזה. אם למות, אז זקוף. למרות כאבי הגב. זוהי הדילמה של גנץ. להיות או לחדול? יותר כמו לבכות או לחיות.