הלורד ארתור ג'יימס בלפור ראה לא מעט מראות בחייו. אבל מעולם, גם כשהציץ לעתים מהרחוב הנקרא על שמו לכיוון כיכר פריז - הוא לא ראה סטודנטיות בלי בושה ובלי חלק עליון. "זמנים מוזרים", בוודאי חשב לעצמו הלורד, ואולי אף הוסיף בלחש בלי שאיש ישמע את המשפט האלמותי: "לא נולדנו בשנתון הנכון", בלי לדעת שהמפגינות המתערטלות מבקשות לא רק לשפר את ההווה, אלא גם לשנות את העבר, למשל באמצעות מחיקת אורי זוהר מדברי הימים של התרבות בישראל.

הוא נזכר בימיו כסטודנט בטריניטי קולג', שם רכש את השכלתו. כבר אז היו סופרז'יסטיות. אחת מהן אף השליכה את עצמה לימים תחת כרכרתו של המלך, אבל אף אחת מהן לא חשבה להתפשט! "חבל", הרהר הלורד, הגם שהיה נוצרי מאמין.

עוד שנים לפני ההצהרה המפורסמת, הוא ניסה להבין את ההיגיון היהודי: האימפריה הציעה להם את אוגנדה ונבצר מבינתו של הלורד להבין מדוע הם מתעקשים לסבול מפרעות ברוסיה ולא לקבל את ההצעה הנדיבה. הניסיונות לפצח את הצופן המחשבתי הזה הפגישו אותו עם חיים ויצמן, שעשה עליו רושם כביר והפך אותו לידיד גדול של התנועה הציונית.

לפעמים נדמה שהפריז בכוחה של היהדות העולמית, שכן מעבר לאמונה הדתית ולתחושת הצדק ההיסטורי, הצליח ויצמן לשתול בהכרתו שאם רק תפגין בריטניה הגדולה אהדה לציונות, תשפיע יהדות העולם על האמריקאים להצטרף למלחמה. לכן כתב הלורד, בשם המלך אדוארד השביעי: "ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על הקמת בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל". בלפור אולי הוטעה להאמין שכוחם של היהודים רב משהיה בפועל, אבל כשהאמריקאים הצטרפו לבסוף למלחמה והכריעו אותה לטובת האנגלים, הוא ראה בכך הצלחה של המדיניות הפרו־יהודית שלו. לימים אף טען כי ההצהרה הייתה האירוע המשמעותי ביותר בחייו.

הלורד ארתור בלפור על רקע הצהרת בלפור (צילום: ויקימדיה)הלורד ארתור בלפור על רקע הצהרת בלפור (צילום: ויקימדיה)

מי שצהל לנוכח הכרתו (המשתמעת) של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בגושי ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, יכול רק לשוות בנפשו מה רבה הייתה ההתרגשות כאשר האימפריה שעליה השמש לא שוקעת לעולם, אימצה לחיקה את רעיון הבית הלאומי לעם היהודי. הן אפילו בעיני יהודים רבים באותם ימים היה מדובר במשאלת לב ולא ברעיון בר־ביצוע.

הרומן בין התנועה הציונית לאימפריה הבריטית לא האריך ימים, אבל הלורד המזדקן הפך לנער הפוסטר שלו. כשביקר בארץ ישראל לכבוד חנוכת האוניברסיטה העברית בירושלים, יצא היישוב היהודי מגדרו כדי לחלוק לו כבוד: בתל אביב נחנך רחוב על שמו - הסתעפות מהרחוב הראשי שנקרא על שם הגנרל אלנבי, גואל ישראל מיד הטורקים. בקיבוצים יצאו לקראתו במחולות, ורק בדמשק הוא נאלץ להימלט על חייו לאחר שהמון מוסת שזעם על תמיכתו בציונות צר על מלונו והבריח אותו באונייה לאלכסנדריה (מחקר לו היה נערך היום במימון זר, היה בוודאי משכתב את ההיסטוריה כך שתתאים לנרטיב הפלסטיני וקובע שהם מחו מחאה לגיטימית נגד הכיבוש והסיפוח או אולי נגד חוק הלאום והאפרטהייד).

כבר אז הבין הלורד הטוב שכוחם של היהודים הוא באחדותם: בירושלים חילו את פניו חרדים אדוקים, בקיבוצים רקדו לכבודו חלוצים סוציאליסטים, גברים עם נשים - וכולם התפללו שיזכו לראות את הפלא של מדינת היהודים מתממש עוד בימי חייהם. גם מי שהחליפו את אלוהים במרקס ואנגלס, גם מי שהחליפו את אלוהים במרקס אנד ספנסר.

עוד שלוש שנים קודם לביקורו בארץ הקודש, במלאת חמש שנים להצהרה ההיא, הקימו הציונים יישוב על שמו בעמק יזרעאל: בלפוריה, מושב שלימים זכה להיכנס לזיכרון הקולקטיבי הישראלי בדרך קצת מפוקפקת. קבוצת הכדורגל שלו נחשבת עד היום לגרועה בכל הזמנים (עם הפסדים של 12-0 למכבי תל אביב ו־13-2 להפועל פתח תקווה). זה היה השפל הגדול ביותר במניות השם "בלפור". כלומר, עד לאחרונה.

השנים חלפו, והלורד יצא מהאופנה: את היום השני של חודש נובמבר, זה שהיה פעם יום חג ליישוב הציוני, כיסה אבק השנים. ולא רק הוא, כי היו גם מי שפעלו כדי להשכיחו. הפלסטינים ותומכיהם בקרב אזרחי ישראל לא אהבו להזכיר שכיבוש הארץ (לדידם הסיבה לכל חולי) החל הרבה לפני 1967, והרבה לפני הרעיון הלאומי הפלסטיני. לעומתם, היהודים מאסכולת "כולה שלי" לא אוהבים לזכור שההצהרה לסיוע בהקמת אותו בית לאומי כללה גם תנאי "שמאלני" מפורש, שלפיו: "לא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל".

בתווך, בין משכתבי ההיסטוריה מימין ומשמאל, נותר עם שקולו הולך וגווע בין צרחות היסטריות על "הון, שלטון, עולם תחתון" לבין שירי הלל ליגאל עמיר. "צדק לאיאד" ו"לה פמיליה", משנן לעצמו הלורד שני מושגים שלמד השבוע, ותוהה מה קרה להם ליהודים שפעם התאחדו בשמחה לנוכח האפשרות שיקום להם "בית לאומי" ועתה הם רוצים רק לשבור את קירותיו.