1. ראש ממשלת ישראל ומפיצי דברו קוראים להם אנרכיסטים. "מפיצי מחלות", האשים בנימין נתניהו את המפגינים נגדו, בהתבססו על תמונת פייק שצייץ הבן שלו. "עושים את צרכיהם ברחובות", נטען. זו אינה מחאה עממית אמיתית, טוענים הביביסטים ומנהיגם, זו חבורת סמולנים אנרכיסטים שרוצים לערער את יסודותיה של המדינה, להדיח ראש ממשלה מכהן.

"סוכני כאוס", הדהד השר לביטחון בלפור אמיר אוחנה את המסר, אחד מתוך צבא מהדהדים גדול ורב שבו מככבים טיפוסים מפוקפקים כאוסנת מארק, מאי גולן, מירי רגב, דודי אמסלם וכמובן הינוקא שלמה קרעי, מלחכי פנכה שאין פייק מופרך מדי עבורם.

תכירו את רמי מתן. בן 70. יושב כבר שנה מול בלפור. איש מסודר בחיים, חי בנטף (עומד בראש ועד היישוב), אמור היה עכשיו ליהנות מהחיים והנכדים. איפה אבישי בן חיים וינון מגל שיתייגו אותו מיד כ"ישראל הראשונה, הפריבילגית, שקמה על נציגה האותנטי של ישראל השנייה כדי להפילו".

בזכות רמי מתן האנרכיסט אנחנו יושבים כאן היום ומתקוטטים. תעשו רגע גוגל "רמי מתן החווה הסינית", תקדישו לזה כמה דקות ותבינו. רמי מתן הפסיק לעשות מילואים עמוק בתוך העשור השישי לחייו. השתחרר סופית משירות בדרגת אלוף משנה. בחווה הסינית הוא היה אחד הגיבורים שהחזיקו על הגב באותם לילות של אימה ואש את המדינה כולה. זו הייתה נקודת המפנה של מלחמת יום כיפור. משה דיין הזהיר באותם ימים מחורבן בית שלישי. הכל היה תלוי על חוט השערה. אז השערה הזו הייתה רמי מתן.

הוא היה מ"פ טנקים בגדוד 79, חטיבה 14. בלילה שבין 15 ל־16 באוקטובר 1973 הוא נשאר שם כמעט לבד, מסביבו טנקים ישראליים בוערים, צוותים מרוסקים, פצועים זועקים. הוא בילה את כל הלילה ההוא בחילוץ 34 מאנשיו. נכנס, חזר, נכנס, חזר, נפגע, התעוור לפרק זמן, אבל לא ויתר.

אין מספיק מקום בעיתון הזה, ובכלל, לתאר את הגבורה של הלילה ההוא, וגם הלילות שבאו אחריו. אני משביע אתכם לקרוא את הסיפור שלו. הוא לא התראיין כמעט על המלחמה. הוא לא מהמתרברבים. בהמשך תבינו מי האיש. זה האנרכיסט. זה סוכן הכאוס. זה האיש שקשר קשר עם אויבי המדינה להדיח ראש ממשלה מכהן.

תפסתי אותו לשיחה ארוכה בליל ט' באב. "אנחנו יושבים כאן, מול בלפור, כמה מאות מוחים, על הרצפה עכשיו", סיפר לי, "שומעים הרצאות של רבנים, מתאבלים על חורבן הבית".

כמה זמן אתה שם, במחאת בלפור, שאלתי. "בגדול, שנה. בארבעת החודשים האחרונים בצורה אינטנסיבית מאוד. אני גם ישן כאן לפעמים". מה הביא אותך לשם, שאלתי. "המצב הכאוטי של המדינה. יש לנו בעיה, קוראים לה בנימין נתניהו. ברגע שהוא יירד מהבמה, הכל יסתדר. אפשר יהיה לאחות את הקרעים. לנסות להחזיר את המצב לקדמותו. זה לא קשור לימין או שמאל. כל מי שיבוא במקומו, גם מהליכוד, זה בסדר.

"נתניהו הוא הבעיה, לא הפתרון. הוא דואג רק לעצמו, רק לכספים שלו ושל משפחתו, לילדיו. הוא מפלג, מסית, משסה, הורס הכל, תוקף את כולם, מחריב וקורע אותנו מבפנים. מדובר באיש מוכשר מאוד אבל למרבה האסון כל הכישרון והיכולות מופנים רק למלאכת ההרס. אם רק היה מנצל את כישרונותיו לטובת המדינה, היה כאן גן עדן".

עושה רושם שאתה לא מתומכיו, הערתי. "תשמע, כשהוא היה השגריר באו"ם, אני הייתי קצין הביטחון של השגרירות. כל התופעות שאתה רואה היום התחילו שם. כבר אז הוא לא שילם על כלום. התנהג כמו גביר. לא ראה אף אחד ממטר. תראה אותו היום. איך הוא מתבכיין. מאיימים עליו. רוצים לרצוח אותו. במקום שיגנה את האלימות האמיתית ברחובות נגד המפגינים. זה הזוי.

"תראה את מי הוא ממנה לנהל כאן את המדינה. טיפוסים כמו אוחנה, מירי רגב, מיקי זוהר. תראה איך יריב לוין מדבר על בית המשפט העליון. איך יו"ר הכנסת מבזה החלטה של בג"ץ. איך מסיתים נגד כל המוסדות וכל הערכים. זו אנרכיה. זה מטורף. בשיא הקורונה הוא הולך ודורש החזרי מס רטרואקטיביים וכל מיני הטבות כספיות.

"יש כאן חוסר הבנה בסיסי מה זה עם, מה זה אנשים. אטימות מושלמת. אלה הערכים עליהם גדלנו? עליהם חינכנו את ילדינו ונכדינו? אלה הערכים של החברים שנהרגו סביבי בחווה הסינית ביום כיפור? מה אני יכול להגיד להם עכשיו?".

2. מזרחי, לא מתבכיין: יגידו שאתה פריבילג, אמרתי לו, שאתה ישראל הראשונה, מתנשא על נציגי פריפריה כמירי רגב, מיקי זוהר ואמסלם, אשכנזי מתנשא. "אם יגידו, אני אגלה להם שאני לא רמי מתן. אני רמי ממן. כן, זה השם. ההורים שלי מטבריה. אני אחד משבעה ילדים. מזרחי אסלי, אבל לא כזה שמתבכיין. הניסיון הנואל הזה להפוך את מה שקורה כאן לעניין של מזרחים ואשכנזים הוא פשוט פשע. ומי מוביל את זה? מי המציא את זה? נתניהו.

"לא סתם הוא מרכז סביבו אנשים שילקקו לו כמה שיותר. תבדוק מי זו מירי רגב. מי זה אמסלם. לא חסרים גם אשכנזים בצבא החנפנים הזה. תראה את שטייניץ, את עוזי דיין, את דיכטר. איך דיכטר ייבב שלא זימנו אותו לשיבוץ שרים. איזה בושה. מה הוא לא מבין כאן? הוא לא קולט שנתניהו מחפש משרתים? שלא המדינה מעניינת אותו?".

אז יגידו שהשתכנזת, אמרתי לו. "שיגידו. תשמע, הוריי התחתנו ב־1934. הם עזבו את טבריה, עברו לחיפה, שם נולדנו. השקיעו בנו בלימודים, בחינוך. אני בן זקונים. אחותי הגדולה בת 85. אמא שלי נפטרה בגיל מאה וחודשיים. אבי היה שופט שלום ראשי בחיפה. הוא עמד לקבל מינוי למחוזי. ביום שבו הוא היה אמור להיות מושבע למחוזי, אמא שלי כבר שמה עליו גלימה וחליפה, הוא ירד למטה לצאת להשבעה ואז צלצל הטלפון. היינו כמעט היחידים עם טלפון בבית. אדון ממן, אמרו לו, חלה טעות. אתה לא עולה למחוזי. במקומו עלה איזה גוברניק, מפא"יניק אשכנזי".

רמי מתן מפגין (צילום: יפתח תלמי)רמי מתן מפגין (צילום: יפתח תלמי)

נו, זה בדיוק מה שהם אומרים עכשיו. הגמוניה אשכנזית פריבילגית וכו', אמרתי לו. "שיגידו. אנחנו לא התבצרנו בעלבון הזה. המשכנו הלאה. כולנו הצלחנו בחיים. במקום להתלונן המשכנו קדימה. ולא באמת כעסנו. אתה יודע למה? כי זו הייתה שנת 1951. המדינה הייתה בת 3. היה כאוס מוחלט. הגיעו מיליוני עולים, לא היה איך להאכיל אותם. כן, הייתה כאן אצולה והיו ותיקים וחדשים, וזו דרכו של עולם. אז שמנו על זה קצוץ. אנחנו הסמ"ך טי"תניקים לא מתבכיינים. בסוף הטבע עושה את שלו. תראה איזה קיבוץ גלויות יש כאן. אין נפלא מזה".

סיפרתי לו שגם אבא שלי מטבריה, אבל דווקא אשכנזי. "נו טוב, האשכנזים בטבריה לא ליקקו דבש", אמר לי. "היה אצלנו אחד אבולעפיה, הבת שלו באה פעם ואמרה שהיא מתחתנת, אבל עם אשכנזי. אז הוא אמר לה: יא בינתי, אין מספיק יהודים בטבריה?".

עדיין, אמרתי לו, אתה לא יכול להתעלם מתחושות חזקות של קיפוח שקיימות גם היום בציבורים מסוימים. "שמע סיפור", ענה לי, "במלחמת יום כיפור הייתי מ"פ בפלוגה של קורס מפקדי טנקים. היו לי שני חיילים. אחד רומני ממעברת בת ים. השני מרוקאי מהקטמונים. שניהם עלו ארצה בגיל 10, בשנת 1964. הבת ימי היה רץ בשבתות להביא בדים לאבא שלו שיתפור חליפות לעשירי תל אביב. ההוא מהקטמונים קרא עיתון 'למתחיל', כדי לשפר את העברית, לא היה לו כסף לעיתון, אז הוא היה קונה גיליון בשותפות עם עוד חבר. שניהם החליטו שהם משנים את גורלם ומתקדמים, נחלצים מהמצוקה. שניהם סיימו עם דרגת ניצב במשטרת ישראל. הרומני זה ניצב הרצל יוסוב, המרוקאי זה ניצב ברטי אוחיון".

הרגת אותי, אמרתי לו, ברטי חבר. היה מפקד תחנת רחובות כשאני הייתי כתב פלילים בשפלה. "נכון", אמר, "גבר בגברים. גם צייר מצוין. ברטי והרצל זו דוגמה מצוינת. במקום לקונן, לשנס מותניים ולעבוד. תפסיקו לבלבל את הביצים. דפקו אתכם? נכון. זרקו אתכם בכוונה במשאיות בירוחם? נכון. אז מה עכשיו, להמשיך לקונן נגד מפא"י? היא כבר לא קיימת. הליכוד בשלטון 40 שנה. די, עברנו כברת דרך. שמע, לפני 50 שנה אם מרוקאי היה מתחתן עם אשכנזייה, זו הייתה רעידת אדמה. היום זה הכי טבעי והכי יפה והכי מקובל בעולם. למה להפוך את זה להון פוליטי? לא חבל על המרקם שנבנה כאן? הפצע מגליד, למה לפתוח אותו עם סכין?".

3. אם צריך, נחטוף ונחטיף: אז אני עוד לא מבין מה לוקח אדם כמוך, עוד כמה חודשים בן 70, ושותל אותו במאהל מחאה באמצע ירושלים, הקשיתי עליו. "אני שליח", ענה. של מי, שאלתי. "של החיילים שלי", אמר רמי מתן, "אני מאמין בכל לבי ונשמתי שבאוקטובר 1973 אנחנו הצלנו את המדינה הזאת. בגופותינו, בטנקים שלנו, ברוח שלנו. אני איבדתי 27 חיילים במלחמה ההיא. הם נהרגו לידי. יותר ממחצית הפלוגה. שלוש פעמים נשארתי טנק בודד מפלוגה שלמה. אני נשבעתי להמשיך להילחם עבור המדינה הזאת. כמו שהצלנו אז את המדינה מאויב חיצוני, כך אנחנו נלחמים היום להצילה מאויב פנימי.

"יש לי שלושה ילדים. שלושתם לוחמים קרביים, שניים בשריון, אחד קיבל אישור מיוחד לערוק לגבעתי. מה אני משאיר להם כאן? מה נשאיר לנכדים שלנו? האם בבוא יומי אוכל להגיד שעשיתי את המקסימום כדי שהמדינה היקרה הזו לא תהפוך לדיקטטורה של אדם מטורף? ועוד משהו, אני לא מפחד. יש עכשיו דיבורים על אלימות. יש אלימות. אנשים באים להפגנות כדי לתת מכות. עברתי דברים קשים מאלה. אם צריך לחטוף מכות, נחטוף. וגם נחטיף.

"המשטרה, אם תעבוד בחוכמה, יכולה לגדוע את זה מהר מאוד. חבל שביום שבת היא לא הייתה חכמה. אולי בגלל שצריך למנות מפכ"ל וכל הניצבים מנסים להתחנף לאוחנה. בכל מקרה, אנחנו כאן כדי להישאר. זה בוער בעצמותיי. אני מדבר איתך עכשיו מבלפור. גם מחר אני בבלפור. אני ישן כאן על הרצפה. בשבת אני בגשר בצומת חמד.

"יש כאן אנשים מצוינים. כולם שירתו הרבה יותר שנים ממה שמקובל. תורמים למדינה. בנו כאן דבר או שניים. משלמים מסים. מאמינים בדמוקרטיה. אנחנו לא נוותר על המדינה הזאת".

אני מתרשם, אמרתי לו, שבשבועות האחרונים נדחקתם קצת. החתיארים הוחלפו בצעירים. המוני צעירים גודשים עכשיו את הרחובות. "אתה צודק", אמר, "וזה פשוט נפלא. תשמע, לפני שבועיים או שלושה הם פשוט הגיעו. יש מאין. פרצו לשטח. צעירים נחושים, אידיאולוגיים, פטריוטים. שירתו בצה"ל, למדו, מלח הארץ. אני לא יודע אם יש בשוליים כל מיני מזדנבים מסוג אחר, אבל הנוער שמפגין הוא פשוט נוער מעורר השראה. מלאי אנרגיה. הם אמרו לנו במפורש: חבר'ה, אתם עוררתם את זה, אתם הנפתם את הלפיד, אתם עשיתם את שלכם. אנחנו לוקחים את זה מכאן. שמע, זה מרגש. פשוט מדהים".

תגיד, אם זה לא היה נתניהו, גם היית יוצא להפגין? שאלתי. "לא", ענה מיד, "נתניהו הוא הסיבה, הוא המחולל. נניח שראש הממשלה היה עכשיו ישראל כ"ץ, או גדעון סער. אז מה? זו דמוקרטיה. בחירת העם. ימין, שמאל, מה שיבחרו. אבל ביבי הפך את הדמוקרטיה לרכושו הפרטי. כן חסינות, לא חסינות. הכל שקרים ומניפולציות. עובד על האנשים בעיניים על בסיס יומי. שמע, ז'בוטינסקי ובגין מתהפכים בקברם פעמיים ביום".

מה עובר לך בראש כשאתה, בגילך, במעמדך, עם כל הישגיך, נכנס לשק שינה על המדרכה בבלפור? שאלתי. "עוברים לי הלילות בחווה הסינית", ענה, "תשמע, כשקיבלנו את הפקודה להיכנס לשם בבוקר, כבר ידענו מה יש שם. מתחם עוצמתי, מפחיד, המצרים התכוננו והתבצרו שם ימים שלמים. הבנו שמפה בחיים כבר לא נצא. אבל נכנסנו. עשיתי פעם ניתוח של הגלויות שהחבר'ה שלחו הביתה ביומיים שלפני הכניסה. אתה רואה שכל אחד מהם, בצורה כזו או אחרת, פשוט נפרד מהמשפחה.

"בלילה, לפני הכניסה, קרא לי אחד החיילים. צוער בקק"ש (קורס קציני שריון) בשם ירון גבעתי מקיבוץ מצובה. אני לא אשכח את זה כל עוד אני חי. שאלתי אותו: ירון, מה הבעיה? הוא אמר לי: המפקד, תבטיח לי שאתה מחזיר אותי חי הביתה. ואללה, בשום מקום ובשום קורס לא מכינים אותך לדבר כזה. חיבקתי אותו. אמרתי לו: ירון, אנחנו חזקים. ננצח. בלילה שאחרי הוא נהרג".

4. חוב מוסרי למתים ולחיים: אתה חי את החווה הסינית עד היום, אמרתי לו. "ברור", ענה, "זה יותר מת מחי. מי שלא היה שם לא יבין לעולם. הלילה הראשון היה הכי קשה. כל הלילה הזה הסתובבתי שם, פנימה והחוצה, כדי לחלץ את החיילים. זה היה קרב שאי אפשר לתאר במילים. בקרב השריון בשריון הגדול ב־14 בחודש עשינו מהם קציצות. אבל זה היה קרב קלאסי. בחווה הסינית היינו אחד בתוך השני. זה היה בעצם קרב של חי"רניקים שנמצאים בתוך טנקים. ירינו פגזים זה על זה מטווח של 20, 30 מטר.

"חייל מצרי עלה אליי לטנק לבקש סיגריה. יריתי פגז לתוך טנק מצרי מטווח של 50 מטר, הייתה מכת הדף אדירה, אנשי הצוות שלי עפו מהטנק, אני הוטחתי לרצפה ואיבדתי את הראייה. הודעתי שידווחו למצנע שאני עיוור. למזלי היא חזרה אחרי חצי שעה. הכל קרה בלילה, בטווח אפס. מ"פ נוסף, ישראל בן־ארי, השחיל פגז בטנק מצרי שעמד לידו, בדיוק כמו שאני עשיתי, אבל מדף המפקד שלו לא היה מקובע, והוא פגע בו מההדף והרג אותו במקום. ככה נראה הלילה הזה. חשבתי שהוא לא ייגמר אף פעם. המצרים התרוצצו בינינו, אי אפשר היה להנמיך את המקלעים לפגוע בהם, הם פשוט עלו לנו על הטנקים.

"נלחמנו שם מה־15 עד ה־19 באוקטובר. לרגע לא חשבתי שאני אצא משם חי. אני משחזר וחושב כל הזמן על כל החברים שנהרגו. למה הם כן, ואני לא. הכל היה עניין של מזל. הטנק שלי חטף שלוש פעמים. עשרה ס"מ למעלה, על הצפרדע של השריון מקדימה, והכל הלך. היינו טנקיסטים מצוינים. תאמין לי. הכי מקצועיים ומאומנים ונחושים בעולם. ידענו להילחם, ידענו לאלתר, עשינו את המקסימום. ידענו שהכל תלוי בקרב הזה. בהצלחה של הצליחה. בהבקעת הציר לתעלה. ידענו שמדינה שלמה מחכה לזה. ושרק זה יעצור את המצרים.

"ביצענו חמש התקפות על ציר טרטור עד שהצלחנו לפתוח אותו. לילה שלם רק חילצנו פצועים מתוך טנקים בוערים, תחת אש מטורפת. אני חייב חוב מוסרי לכל מי שנהרג שם. גם למתים, גם לחיים, שנפשם צולקה לנצח. אני יו"ר עמותת ההנצחה של גדוד 79. כל שנה אנחנו מזכירים את שמות כל החללים שהיו לנו במלחמה. אחד אחד. זו שליחות. והיו שם אשכנזים ומזרחים, שמאלנים וימניים, אף אחד לא ספר, אף אחד לא סימן. תראה, אני בן אדם אופטימי בדרך כלל, אבל היום אני מוטרד. מה נשאיר לילדים שלנו, תגיד לי. מה?".

לפני שהתקשרתי למתן, קראתי את סיפורו במרשתת ("הקרב בחווה הסינית, חילוץ הנפגעים, סיפורו של רמי מתן", באתר של חטיבה 14). בסוף, יש לינק לרשימת שמותיהם ותמונותיהם של כל 120 חללי גדוד 79 מחטיבה 14 במלחמה.

כבוגר חטיבה 14 (גדוד 184), שהיה לו המזל להתגייס שש שנים אחרי החווה הסינית, החלטתי לקרוא לעצמי, אחד אחד, את שמותיהם של כל 120 החללים. ואז הגעתי לשמו של נמרוד גאון. צמרמורת. גאון הוא החייל שכתב את המכתב שהפך ל"שיר חייל" של שלמה ארצי. "אני שומע שוב ברגעי השלווה את ג'ניס ג'ופלין שרה בלוז ישן על בובי מק־גי. רביעייה קאמרית מנגנת מוזיקה צלולה, מעבירה בי שוב אותן צמרמורות עונג ידועות. אבל אני חייל, ואל תבכי לי ילדה". וכו'. מאז שאני זוכר את עצמי, בכל מצב ומקום, בכל מזג אוויר ומצב רוח, השיר הזה פותח את סגור עיניי, והדמעות פורצות מעצמן. סיפרתי את זה לרמי מתן ושאלתי אותו אם הכיר את נמרוד גאון.

"אתה עושה צחוק?", ענה לי, "נמרוד היה חבר שלי. תאום שלי. שנינו היינו פנימיונים (חניכי הפנימייה הצבאית). הוא בתל אביב, אני בחיפה. הוא בן מחזור שלי. עשינו ביחד את כל המסלול בשריון: מקצועות, קורס מפקדי טנקים, קורס קציני שריון, בה"ד 1. היינו צמודים. אחר כך הפכנו למפקדי פלוגות בקורס מט"קים. אני פלוגה ז', הוא פלוגה ח'. יצאנו למלחמה יחד. המג"ד היה עמרם מצנע.

"נמרוד נהרג ב־7 באוקטובר, הרבה לפני החווה הסינית. הם עלו על מארב של הקומנדו המצרי. הטנק שלו נפגע, הוא עלה על טנק אחר והמשיך להילחם. אחר כך גם הטנק הזה חטף פגז, שלושת אנשי הצוות נהרגו, הוא שרד והמשיך להילחם לבד מהטנק. בסוף הוא חטף כדור בעומדו חשוף בצריח, ונהרג".

לא היה לי מה לענות לו על זה. שאלתי אם הוא הכיר את החברה שאליה שלח נמרוד את המכתב ההוא, שהפך לשיר ההוא. "עמליה", אמר, "לא הכרנו אישית, אבל שמע סיפור. לפני כמה שנים נתתי הרצאה בנווה מונוסון על מלחמת יום הכיפורים והחווה הסינית. סיפרתי את הסיפור, הגעתי לנמרוד, למכתב, לקרב האחרון שלו. פתאום קמה אישה אחת ואומרת לי, אני עמליה. אגב, לפני שהכירה את נמרוד גאון היה לעמליה חבר אחר שנהרג אף הוא במלחמת ההתשה". 

עכשיו תעזבו רגע את הטור הזה, כנסו ליו־טיוב, תקישו "שיר חייל" ותאזינו לשיר הזה פעם נוספת. מחווה לנמרוד גאון, רמי מתן, עוזי יאירי, אמנון רשף ושאר גיבורי החווה הסינית, מחווה ל־163 חללי החווה הסינית, וגם ל־2,656 חללי מלחמת יום הכיפורים ולשאר חללי מערכות ישראל לדורותיהם. מחווה לימים שבהם לא מיינו את החללים לאשכנזים וספרדים, שמאלנים וימניים. מחווה לימים שבהם עוד לא היו כאן טיפוסים כאבישי בן חיים, שמנסים לחטט בפצעים ישנים, לשפוך שמן למדורה שכבר כמעט לא קיימת, לשסות אותנו זה בזה תוך הפצת תיאוריות מופרכות שאם לא היו כל כך מסוכנות, גם אנחנו היינו צוחקים. אחר כך תחזרו לכאן. יש עוד כמה דברים על סדר היום השבוע.