ההפגנות נגד ראש הממשלה כבר מזמן אינן אירוע פיקנטי או התפרצות חד־פעמית. הן הפכו לביטוי אותנטי ועוצמתי של משהו עמוק ומהותי שסוחף איתו חלקים נרחבים בציבור. בעיקר, אך בהחלט לא רק, את הדור של בני ה־20־30 - צעירים בהרבה מהמפגינים שגדשו את הרחובות בעבר.

השבת האחרונה הייתה ציון דרך. בבלפור התכנסו אלפים רבים, כך גם בתל אביב ובאין ספור צמתים וגשרים ברחבי הארץ. את המחאה הזאת לא ניתן לעצור. המנגינה הזאת לא תיפסק. נתניהו מבין זאת. אין מי שמסוגל לחוש את הרחשים העדינים ביותר של הלכי הרוח בציבור טוב ממנו. הוא יודע שהמפגינים אינם שמאל, ימין, אנרכיסטים או סתם מטורפים. הם מיטב הנוער שלנו, אלה שבמשך שנים התלוננו כי הם מסוגרים בענייניהם, מנותקים ממה שקורה במדינה, בחברה, בפוליטיקה. אז זהו - לא עוד. הצעירים התעוררו.

ההפגנות הללו לא נולדו בגלל הקורונה, ומי שמאמין כי שינוי בדפוס ההתנהלות בנושא המגיפה ימית את המחאה - איננו מבין דבר. המחאה הזו לא תמות ולא תירגע. הצעירים לא יישארו בבתים. עבודה לרובם גם כך אין. הם ימשיכו להפגין עד שביבי ילך ואיתו אשתו ההזויה ובנו המטורלל, ובלפור, הבית והמושג, יתנקו עד שיגיע מי שיימצא ראוי להחליף אותם.

ההפגנה בבלפור נגד נתניהו (צילום: מרק ישראל סלם)ההפגנה בבלפור נגד נתניהו (צילום: מרק ישראל סלם)

המחאה הזאת הבשילה במשך תקופה ארוכה. היא התחילה בתחושת המיאוס הגוברת אצל רבים לנוכח היעדר אופק של תקווה ועתיד שיבטיח לדור הצעיר קיום ראוי וחיים באווירה של שלום, כולל סיום הסכסוכים האזוריים בכלל ועם הפלסטינים בפרט, שמאסנו בניסיון להידבר איתם ולנסות לכונן עמם שלום של אמת.

הציבור איבד את הסבלנות נוכח ההזנחה הפושעת של מגזרים שונים שקובעים את איכות ואורח חיינו. הכישלון בניהול הקורונה משקף לא רק חוסר אונים, חוסר יכולת לקבל החלטות מאוזנות בתנאים של חוסר ודאות, חוסר קור רוח, סבלנות, איפוק - הוא בראש וראשונה נובע מהזנחת מערכת הבריאות בעשור האחרון: היעדר תשתית אקדמית להכשרת רופאים במספר הדרוש למדינה בעלת 9 מיליון תושבים, מחסור חמור בתקנים במערכת האשפוז, צמצום תקציבים ובזבוז כספים משווע במגזרים שאפשר לחסוך בהם. האפליה המשוועת של רופאים צעירים, של אחיות, של עובדי מינהל ומשק במערכת הבריאות הציבורית - כל אלה יצרו מצב של חוסר אונים והולידו את הכישלון בניהול מגיפת הקורונה, נוסף כמובן להפקרות ולפאניקה של ההנהגה הבכירה, ובעיקר מצד ראש הממשלה.

לציבור נמאס מהפערים החברתיים המשוועים, שאין כמוהם באף מדינה מפותחת בעולם. הססמאות השחוקות על רמת התעסוקה בישראל אינן יכולות לחפות על כך שמאות אלפי משפחות משתכרות שכר מינימום שאין בו כדי לאפשר להן קיום בכבוד. מאות אלפי משפחות אלה לא מתרשמות מהנאומים המהוקצעים של ראש הממשלה על הישגיו. חשבון הבנק שלהם משפיע עליהם הרבה יותר.
# # #
הצעירים שמפגינים בצמתים, בגשרים, בפארקים, בתל אביב ובירושלים עושים זאת כי נמאס להם. נמאס להם מהזלזול של ההנהגה הפוליטית בכללי היסוד של חיים שיש בהם כבוד, סובלנות, איפוק והתחשבות. נמאס להם לראות הנהגה שלא עסוקה במה שחשוב לציבור ובשיפור איכות החיים לתושבי המדינה. הם מאסו במצב שבו אי אפשר לרכוש דירה במחיר סביר, שאין מנוס מלהשתעבד למשכנתאות שאין מהן מוצא. הם שונאים את הזלזול של ההנהגה הפוליטית, שמוכנה לטלטל את המדינה בשלוש מערכות בחירות תוך שנה, ואולי בקרוב במערכת בחירות רביעית.

אנחנו, המבוגרים, המנוסים, שראינו כבר כל כך הרבה במשך העשורים האחרונים, זלזלנו בצעירים. חשבנו שהם אדישים, שלא אכפת להם. לנו, המתבוננים ממרחק מסוים, שלא נושאים כרגע באחריות לניהול ענייני המדינה - יש אולי, בדגש על אולי, הפריבילגיה לא להבין, לחשוב שהצעירים שלנו לא ממש קשובים ולא ממש מעורבים. אך אלה שעליהם מוטלת האחריות המהותית לקבל החלטות גורליות ולנווט את הדרך שבה מתנהלת המדינה - גם הם לא הבינו. הם חשבו שהצעירים הללו - כמו ניר אדן, מאבטחו לשעבר של ראש הממשלה, שכתב: "אני מאלו שאתה ועוד רבים קראו להם מלח הארץ, נו מאלה שעשו צבא, מאלה שקברו חברים, מאלה שהלכו אחריך על עיוור" - הם סתם אדישים.

אז מתברר שלא. הם צברו את התסכול. הם הכילו את האכזבות, התייסרו, התאפקו, היססו והתלבטו - עד שהכל פרץ החוצה. הקורונה הייתה רק זרז, אך היא לא הסיבה. הסיבה היא כל יתר הדברים שהצטברו עד שהכל התפקע. כל מה שלא טוב כאן. כל מה שמאכזב. כל מה שכולנו יודעים שאי אפשר לסבול. בעיקר - כל מה שנתניהו ומשפחתו מסמלים בעיני חלק גדול מהחברה הישראלית, אשר איננו מוכן להבליג יותר. 
# # #
ביבי טוען שמדובר בשמאל רדיקלי, אנרכיסטים פראי אדם, שונאי ישראל. הצחקת אותי. הצחקת אותם. הם המצביעים של הליכוד, של ימינה, של כחול לבן, של העבודה, של מרצ, של ש"ס ושל יהדות התורה. הם עם ישראל. הם ימשיכו לשטוף את הרחובות, להתגודד בצמתים ולהסתער על כיכר פריז בירושלים, סמוך לבית ראש הממשלה.

הפגנות המחאה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו מול המעון בירושלים (צילום: מרק ישראל סלם)הפגנות המחאה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו מול המעון בירושלים (צילום: מרק ישראל סלם)

ביבי יודע את האמת. הוא רוצה עימות בין המפגינים לבין המשטרה, והוא מקווה שהעימות הזה יהיה אלים ואולי אפילו מדמם. זו ההזדמנות היחידה שיש לו לעצור את המחאה לפני שהעוצמה שלה תעיף אותו מבלפור. המשטרה שלנו היא חלק מהעם והיא איננה להוטה להגיע לעימותים עם מפגינים. אך השר לביטחון הפנים, אמיר אוחנה, מונה בדיוק בשביל העימות הזה. הוא ידחוף את המפקדים וילחץ את היחידות וידרבן את הלוחמים, ובסוף, באיזשהו מקום - בלפור, כיכר רבין, באחד מהגשרים או הצמתים ההומים - יקרה משהו בלתי צפוי, או נכון יותר בלתי רצוי. שוטר יגזים באלימות, מפגין יגיב באופן מופרז, ובסוף יישפך דם ויהיו פצועים של ממש, או אפילו חס וחלילה יותר מכך.

זה מה שביבי מייחל לו. כשזה יקרה, יופעלו תוכניות החירום, יוצאו צווים וייאסרו ההפגנות והתהלוכות. התשתית המשפטית מוכנה, ההפגנות הולכות ומחריפות, ההוראות למשטרה כבר ניתנו. ייתכן שזה יקרה השבוע, אולי בשבוע הבא. אז צריך יהיה רק להוציא צווי חירום, שהכנסת כבר נתנה להם אישור.

אבל ההפגנות יימשכו. העימותים יחריפו. האלימות תגבר - עד שביבי יברח. בהתחלה הוא יסתתר בקיסריה. אחר כך אולי במקום אחר. אולי במעמקי ים, מין מקום אפל שמיועד לקלוט מנהיגים בשעת צרה. אבל את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.