בשבוע שרוצף באלימות ברחובות והסתיים בתשעה באב, קשה היה שלא לתהות - האם השפיות נטשה אותנו?
מציאות הקורונה דחפה אנשים מהמקום שבו הם עמדו למקום קצת רחוק יותר על הספקטרום, כל אחד והספקטרום שלו. בני נוער וצעירים סטו מהמסלול בין שהיו ממוקדים עליו לפני כן ובין שהיו אבודים מלכתחילה. משפחות קטנות בתל אביב איבדו את שגרת חייהן ואת ודאות פרנסתן בדיוק כמו משפחות מרובות ילדים בבני ברק. פני התקציב כפני ניהול המדינה - האם נכון יותר חד־שנתי או דו־שנתי? אפשר למצוא טיעונים מקצועיים לכאן ולכאן, אבל גם תהליך קבלת ההחלטות זז למקום קיצוני יותר על הספקטרום, וגיבוש הדעה נעדר כל מקצועיות. הוא מסור רק לפוליטיקה.
את השפיות אי אפשר למצוא אצל מי שמנסים לצבוע את כל המפגינים כאנרכיסטים, אבל גם לא אצל צעקני המחנה הליברלי. הם צודקים במיאוסם מהדרך הכוחנית שבה מתנהלת הליכוד תחת נתניהו, שמדיחה כל מי שמעז לחשוב אחרת. אבל הם עצמם אינם מקבלים שום דעה שונה משלהם, תוך שהם בטוחים במאה אחוז בפתיחותם העצומה ובנאורותם. האנשים שמודאגים כל כך מהפחד להביע דעה בימים אלה, מתקשים להבין כמה מרתיע להביע אותה דווקא בפניהם. הם יקיאו אותך אם לא תתיישב עם תפיסתם.
בעיתונות מטיפים לפיוס אך מעצימים את המצב. רודפים אחרי הכאוס של הלייקים, מפוצצים כותרות על סקרים שאינם מייצגים דבר. מזמינים למרכז הבמה את הקיצונים ולא מעמידים גבולות מחשש שהמאזינים יצלבו אותם - או גרוע מזה - שיעבירו תחנה. ברשת ב׳ הזמינו אתמול את שמעון ריקלין ואלדד יניב, שניים ממחוללי הטירוף הכי גדולים ברשתות, כדי לראות אם אפשר להגיע ל״שיח ללא שנאה ושקרים בתשעה באב״. שדרנים התרגלו לשפוך דלק למדורה ולתהות אם זה ינמיך את הלהבות. הרי אפשר בקלות להגיע לשיח ללא שנאה ושקרים, פשוט צריך להזמין מרואיינים מתונים, זה הכל.
המשטרה אמורה להשליט סדר, אבל רחמנות על השוטרים. מצפים מהם להתנהל כמו מכונות - להגן על הציבור המורעל כשהם עצמם מותקפים על ידי קריאות ״מדינת משטרה״ או ״לחקור את החוקרים״. הם הפכו לשק חבטות ולא משנה מאיזה כיוון מסתכלים.
עוד אבן לאגם
אז בתוך כל הכאוס הזה, איפה בכל זאת מסתתרת השפיות?
ראשית, בהבנה שארה״ב העוצמתית וישראל על כל גאוניה היהודים מככבות בששת המקומות הראשונים בעולם בקצב ההדבקה, יחד עם בחריין ועומאן. לשם מביא אותנו ניהול מדינה דרך ביוב הרשתות החברתיות.
היא מסתתרת בהבנה שמשהו לא בסדר בתרבות שלנו - או יותר נכון - בדרך שבה היא מנוצלת בשנים האחרונות על ידי הפוליטיקאים והתקשורת שמסקרת אותם. המטרה היא קודם כל לעצבן. לעורר כעסים. לדרוך על יבלת או צלקת כדי ליצור את התגובה שאותה אני רוצה מהציבור: אהדה, תשומת לב, הכרה. השיטה הפכה כל כך אוטומטית, שאנחנו כבר לא קולטים עד כמה הגזמנו ומהן ההשלכות. בכל פעם שאנחנו זורקים עוד אבן לאגם העכור הזה אנחנו רק מעכירים אותו יותר, וממקום טביעתה נשלחות עוד אדוות.
הגיבור האמיתי יהיה מי שיצליח להשליט סדר, וזה לא יהיה מי שימשיך לרכוב על הנמר הזועם ולקוות לטוב. גינויי האלימות לא שווים דבר כשהם מזויפים ומונעים מדאגה אך ורק לעצמך, וככל שדודי אמסלם ומיקי לוי יצרחו זה על זה במליאת הכנסת בתחרות של בוטות, הם רק יחריפו את השנאה.
גנץ מאותגר פוליטית, את זה הבינו כבר רבים, וכבר אין לו תמיכה ציבורית. אבל איך ייתכן שלפני פחות מרבעון נחתם איתו הסכם לאחר שקראו לו להיכנס מתחת לאלונקה, והיום אין אפילו אחד בליכוד שאומר - חברים, זה לא בסדר, נתנו לו מילה וצריך לעמוד בה. פשוט לא ייתכן שבישראל המפוארת, שהוקמה על ידי ניצולי שואה ומגורשים חסרי כל במעברות והפכה לסטארט־אפ ניישן של העולם, זאת הדוגמה אישית שנותנים נבחרי הציבור לאומה.
הישראלים צריכים ללמוד מחדש איך להתווכח בלי לשנוא. את זה - רק נבחרי הציבור שנמצאים במרכז הבמה יכולים ללמד. הם נכשלו לגמרי במשימה עד כה, באופן צורם יותר משנכשלו בטיפול בגל השני של הקורונה.
כדי להחזיר את האמון הציבורי אכן צריך פרויקטור. מישהו חיצוני. זה לא מקרי שרוני גמזו נבחר למשימת ניהול המשבר, כי לממשלה כבר לא מאמינים. קבינט הפיוס הפך לשורה חסרת משמעות בהסכם הקואליציוני, אבל הצורך בו לא נעלם. אפשר יהיה לנהל פה את העסק רק מתוך הבנת המצב ופנייה להתנהלות של הרגעה. המערכת הפוליטית שלנו חולה, ולא בקורונה אלא במחלה מסוכנת בהרבה. כדי להחלים ממנה כנראה יצטרך להגיע פרויקטור חיצוני גם לממשלה. נראה מי זה יהיה.
התרעות פיקוד העורף