בסוף אוגוסט 1982, לפני 38 שנה, כשהוא לבוש מדים ועומד בראש אנשיו החמושים, עלה יאסר ערפאת בנמל ביירות על סיפונה של ספינה יוונית, האטלנטיס, והפליג מלבנון בראש מורם. כל אותה עת היו ערפאת ובכירי ארגון הטרור שלו על כוונות חיילי צה"ל.

הטנקים שלנו, שהיו פרושים במורדות העיר, צפו אל הנמל. די היה בפקודה אחת - וערפאת היה מת. וההיסטוריה הייתה שונה. אלא שחזקה על אריאל שרון ההתחייבות שנתנה ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין כי לא תיפול שערה משערות זקנו של ערפאת ארצה. די היה לממשלת ישראל בכך שערפאת והמחבלים שלו ייצאו מלבנון. אבל ערפאת השכיל להפוך את התבוסה הצבאית לניצחון מדיני. וכעבור 12 שנה, הודות להסכמי אוסלו, חזר בראש אלפי מחבלים חמושים לעזה וליריחו. אלפי יהודים שילמו בחייהם על המחדל ההוא.

השבוע שוחחתי, יחד עם עמיתי בן כספית, עם תא"ל במיל' אמציה חן (פצי), מפקד מיתולוגי של סיירת שקד, לוחם מהולל ובעל פרספקטיבה היסטורית. איך ייתכן שחוליית חיזבאללה שחדרה השבוע להר דב זוהתה בידי התצפיתניות של צה"ל, אך האש שנפתחה על המחבלים נועדה רק להניס אותם, ולא לחסל אותם? שאלנו. פצי אמר שזו המדיניות ההרסנית של ישראל מאז אותו יום מר ונמהר בנמל ביירות לפני 38 שנה. היום שבו נטשנו למעשה את תפיסת הביטחון של דוד בן־גוריון. את הפילוסופיה של "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי. היום שבו התחלנו להיות בעיני עצמנו לפחות, מתוחכמים ומחושבים, "מבינים" את האויב הערבי, "מכילים" מתקפות רקטות על יישובינו.

אלא שבעצם לא למדנו כלום ולא הבנו כלום. מאותו יום בביירות אנו מנסים לכפות על הערבים את הפסיכולוגיה שלנו. ומניחים, כמובן מאליו, שהמניעים של האויב הערבי דומים למניעים שלנו. הרי גם להם יש ילדים. גם הם רוצים בחיים של שלום ושגשוג ושלווה וביטחון להם ולילדיהם. ולכן, אם ניתן להם מה שהם כל כך זקוקים לו, את "הכבוד הערבי" המפורסם - יניחו לנו בשקט. וכל החכמים והמומחים מתעלמים מהמניעים האידיאולוגיים של האויב, והמניעים הדתיים העמוקים שלו.

קו ישר מחבר לפיכך את כוונת הרובה המכוון למצחו של ערפאת באוגוסט 1982 בנמל ביירות - לכוונות של חיילי צה"ל שירו צרורות אל סבך השיחים, במרחק בטוח ממחבלי חיזבאללה, השבוע. כי מדיניות אחת של ממשלת ישראל מנעה מהם לירות על מנת להרוג.

טובי הפרשנים והמומחים שלנו מיהרו לשבח את ההחלטה שלא לחסל את מחבלי חיזבאללה. והניחו כי בחדירה כושלת זו ימצא חסן נסראללה את סיפוקו, בכך הוא יראה "נקמה" מספקת להריגתו של מחבל חיזבאללה זוטר בהפצצת חיל האוויר בסוריה. טובי המומחים המתיימרים להבין את "המנטליות" של האויב הערבי רצו להימנע מהתנגשות רבתי עם חיזבאללה בשעה זו ובחרו לא לבצע עד תום את המשימה. וסוף הסיפור, סוף הסבב הנוכחי שעוד לא ידוע לנו בעת כתיבת שורות אלו - שנספוג מהלומה כואבת מהמחבלים של נסראללה, ובלית ברירה גם נגיע להתנגשות רבתי. כי החוק השולט במזרח התיכון קובע, כפי שלימדונו אבותינו: מי שמרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים. או כדברי צ'רצ'יל - נזכה גם בחרפה ולא נימלט מן המלחמה.

האירוע בגבול לבנון  (צילום: הרשתות החברתיות)האירוע בגבול לבנון (צילום: הרשתות החברתיות)

הפסקה הבאה לא נועדה חלילה לגזור גזירה שווה בין ערפאת וחיזבאללה לבין אויבי ישראל מבית. רק להסביר כי שורש המדיניות המעוותת נעוץ בהתעלמות מכוונות אויבינו. השבוע עלתה בכנסת הצעת חוק פרטית לתיקון חוק הלאום. שמעתי את חברת הכנסת (הדרוזית) של יש עתיד-תל"ם, ע'דיר כמאל מריח, מדברת על החוק הזה. וכמובן - לא חלילה כדי לקעקע את מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, אלא "למען השוויון". איך יכולים יהודים, היא שאלה, איך יכולים יהודים ב־2020 שלא לתמוך בהתלהבות עיוורת בערך השוויון כערך עליון? בשם ההומניזם!

תקצר כאן היריעה מלפרט כי הלקחים ההיסטוריים של העם היהודי דווקא מלמדים אותנו כי כאשר הצבנו את עצמנו כחיילים בשדות המהפכות העולמיות, בשם שוויון הזכויות, בשם האמנציפציה תולדת המהפכה הצרפתית ובשם המהפכה הקומוניסטית - הפכנו עצמנו לקורבנות רדיפות והשמדה, ורק מלחמתנו למען הגדרה עצמית לאומית במדינה היהודית - החזירה אותנו לזרם ההיסטוריה כבני אדם חופשיים האחראים לגורלם, ולא ככפיסי עץ הצפים בזרם "הכלל אנושי" המוביל אותם לסיביר או למשרפות.

מגלגלי העיניים התובעים להכניס לחוק הלאום את "ערך השוויון" רוצים לקעקע את החוק. כאילו אפשר בחוק הזה להגדיר שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ושלו בלבד, בתוקף זכותו הטבעית וההיסטורית, ובאותה נשימה לדרוש "בשם השוויון" שהיא תהיה גם "מדינת כל אזרחיה".

אינני מכיר את ח"כ ע'דיר כמאל מריח. אינני יודע אם היא נושאת הדגל של תביעת השוויון (כנציגת הדרוזים הנאמנים למדינה) כשאיננה מבינה מה ההבדל בין זכויות אזרח מלאות (וכאלו יש לכל אזרחי ישראל בתוקף חוקי יסוד אחרים) והתביעה של "ועדת המעקב" של ערביי ישראל המיוצגים בכנסת על ידי חברי "המשותפת", לבין שוויון זכויות לאומיות. בהנחה שהיא מבינה מה מסתתר מאחורי הדרישה ל"שוויון" - היא מציבה עצמה ככבשה תמימה שמאחוריה נחבאים זאבים. ואם אינה מודעת לשימוש שעושים בה אויבי ישראל מבית, ראוי היה שראשי סיעתה, יאיר לפיד ומשה (בוגי) יעלון - יסבירו לה. אלא שהללו, ציונים מובהקים ופטריוטים בלא דופי - מוכנים היום למכור הכל תמורת תמיכה אפשרית של המשותפת בתקוותם להגיע לשלטון. ולכן יהיו מוכנים גם לשחוק את חוק הלאום. לפיד עצמו חתום על תיקון החוק שהגישה ח"כ ע'דיר כמאל מריח.

ח''כ ע'דיר כמאל מריח (יש עתיד-תל''ם)  (צילום: אלעד גוטמן)ח''כ ע'דיר כמאל מריח (יש עתיד-תל''ם) (צילום: אלעד גוטמן)

יעלון ולפיד מבינים היטב מיהו ומהו האויב הערבי. אולי גם הם מצרים על כך שהניחו לערפאת לחמוק ב־1982 ולדגי הרקק של חיזבאללה לברוח חיים השבוע. הם יודעים היטב כי אי אפשר "להכיל" תוקפנות ערבית. כך בשדה הקרב. כך בזירה הפוליטית. אלא שדומה כי האינטרס הפוליטי הצר, ושנאתם לנתניהו, גוברים בשעה זו על הראייה הלאומית הרחבה שלהם.

רק הבנה עמוקה וברורה של שורשי הסכסוך בין יהודים וערבים, הבנה כי זוהי מלחמת דת, או התנגשות בין שתי אידיאולוגיות סותרות שאין שום אפשרות ליישב אותן באמצעות "פשרה טריטוריאלית", רק הבנה כזו תסיר את התבלול מעל עיני השוגים באשליות "דו־קיום" או "הכלה", כי מה שבעיני הליברלים התמימים שלנו הוא "שוויון", הוא בעיני האויב פרצה בחומת המגן של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

מה שבעיני האווילים שלנו הוא "כיבוד זכויותיהם הדתיות" של המוסלמים בהר הבית - הוא בעיניהם ויתור עם ישראל על קודש הקודשים שלו, ובהכרח אות לחולשה. מה שבעיני המתוחכמים שלנו הוא "הכלה" של שאיפות הנקם של נסראללה, הוא בעיניו עוד הוכחה לחולשתה של ישראל ולחששה מפניו. בעיניו הימנעותה של ישראל מחיסול חוליית המחבלים שלו שחדרה - אינה אלא הזמנה לפעולה כואבת יותר. זה לא פשטני אלא ממש פשוט: מי שמבקש לקעקע בדרכים פרלמנטריות את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי - הוא אויב מבית. יש להיאבק בו. אסור להסתמך עליו לצורכי החלפת השלטון. ומה שמשותף לערפאת, לנסראללה ולמנהיגי איראן: אויב טוב הוא אויב מת.
 
tguvot@maariv.co.il