נחמד לפנטז על המחאה כעל פוטנציאל לשינוי פוליטי טקטוני. אבל עם כל הכבוד (העצום) לטיפוסים כמו אמיר השכל וחיים שדמי, שהפכו מחאת יחידים למחאה המונית, המנוע היום הוא מסה מרדנית צעירה. את התנועה הקיבוצית הקימו מאפס נערים ונערות שנמלטו מהגטו היהודי, בערו בחזון הלאומי והסוציאליסטי וזרמו לאפיק אקשן לאומי שנפתח בפניהם בארץ ישראל. את ההתנחלויות הקימו חבורות נוער דתי נלהב, שפרץ את מסגרות הדוסיות שהשתרכה בעקבות החילונים. יחד עם אמונה, הורמונים ואפיק אקשן שנפתח בפניהם על גבעות הגדה, הביאו צעירי בני עקיבא להקמת גוש אמונים.

את צעירי הרחובות של היום מריצים הייאוש והאבטלה, ראיית עולם מפוכחת והאקשן של ההתלהבות המצטברת מול הרוע והשלומיאליות של הממשלה. אין להם משנה מדינית, פוליטית או אידיאולוגיה חובקת עולם, חלקם דור הנטפליקס והאסקפיזם, אבל יש להם אויב. בנימין נתניהו. פרסוניפיקציה של רשעות היא מטבע התפרצותן של מהפכות. נתניהו הפך להיות חזות כל דבר רע שקורה במדינה, ולראשונה בחייו הרוויח ביושר כל שלט שמספר את מעלליו.

לא צריך אידיאולוגיה כדי לתעב אדם שפוגע בערכיך, בפרנסתך ובכבודך הלאומי. אם המחאה תצבור מסה קריטית מנצחת, תימצא המטרייה האידיאולוגית המתאימה. ה"עם", כלומר ה"מרכז", יגיע אחרי הניצחון. אומנם אין למוחים הצעירים אידיאולוגיה מאחדת, אבל הם מבינים איך העולם עובד. שם המשחק הוא המאבק על שוויון הזדמנויות. התחושה שהופכת לידיעה של צעירי ישראל היא שהממשלה הזו מחסלת את ההזדמנויות של כל מי שלא שייך לבלוק הקואליציוני־אמוני ויוצרת פער ועוול שאיש צעיר שחי בעולם פתוח מתקשה לבלוע. קשה לשבת בשקט כשלמישהו ממש לידך יש הכל ("הכל" מתחיל ממשכורת סבירה ועד מיליונים מופרכים) ואתה אוכל חרא. אם אתה כבשה מחוסנת בעדר הדתי או הלאומני, אין לך בעיה: אתה מגויס לטובת המדינה, למען השם, למען המנהיג, וצפה לתשלום בהתאם - אלא אם כן יש לך ראש על הכתפיים, עמוד שדרה בגב וחור בכיס, ואתה שואל את עצמך למה להוא יש ולי אין.

לא המוסר והמדיניות מניעים את צעירי המהפכה, אלא חלוקה שוויונית של עושר לאומי והזדמנויות. הבלוק הקואליציוני מחזיק סמוך לאבוס מיליוני נתמכים, חרדים, דתיים, מתנחלים ומאות אלפים של מינויים שחייבים את הג'ובים והעסקים שלהם למפלגות הבלוק. צעירי הבלוק עדיין מחויבים לשבטיהם, אבל גם הם הולכים ונחשפים לעולם שוויוני יותר. גם הם מבינים שמחזיקים אותם ברצועה שלא תניח להם לחרוג ממתחמי השליטה של עסקניהם, ועתיד השינוי הגדול טמון במספר המתפכחים מתוכם ללא קשר לסילוק נתניהו.

מיני אושיות תקשורת כמו ארי שביט ושי גולדן מייעצים למוחים להתרכז בלחם ועבודה ולא בשחיתות ובנתניהו ("זה מסר מפריד") - מין גרסת כיסוי לפעלול ערכת הקורונה הכלכלית של נתניהו, ובעיקר התעלמות משונה מהקשר בין שחיתות אישית ומערכתית ומאבק כושל בקורונה ותוצאותיו הכלכליות. שלא לדבר על כך שמדינת ישראל שרויה במשבר מוסרי חיצוני (פלסטינים) ורקב פנימי (שחיתות) ובמרכז שניהם נתניהו.

ההפגנה בבלפור נגד נתניהו (צילום: מרק ישראל סלם)ההפגנה בבלפור נגד נתניהו (צילום: מרק ישראל סלם)

סובב בלפור

קשה למנהיג ישראלי, סמכותי ככל שיהיה, לעמוד בפני ציבור נחוש שמפגין בעקשנות ומזוהה עם רחשי לב קולקטיביים. לוי אשכול נכנע להפגנות נשות ווינדזור בשילוב מתקפה תקשורתית ולובי של חבורת דוד בן־גוריון, ומינה את משה דיין כשר ביטחון לפני מלחמת יום כיפור. גולדה מאיר לא שרדה את הפגנות המחאה אחרי יום כיפור, מנחם בגין לא שרד את הפגנות מלחמת לבנון. יצחק שמיר היה יצוק מבטון מכדי שמחאה כלשהי תזיז אותו.

שמעון פרס ויצחק רבין היו סוג של קונצנזוס, וה"ימין" לא היה אז בעל משקל ציבורי ופוליטי (יגאל עמיר מילא את החסר). שר הביטחון במלחמת לבנון אריק שרון הודח (בגלל ועדת אגרנט) גם בגלל ההפגנות האישיות. ראש הממשלה שרון שהתנתק מגוש קטיף צפצף על דמעות והפגנות המתנחלים. אהוד ברק לא שרד את מחאות העם עם הגולן שהיו משותפות לימין שהתחזק ולנִצי מפלגת העבודה (ואת כישלון קמפ דיוויד כמובן).

השביר מכולם הוא נתניהו. לכן הרעיון של מתקפה אישית על סמל השחיתות היא הכלי הנכון. לכן אסור ליפול במלכודת בואו נדבר עם ראש הממשלה ("אם ראש הממשלה מבקש להיפגש אז נפגשים", בגרסת איציק שמולי במחאת 2011, או השולמנים בגרסת 2021, או "נשים עושות שלום" ש"תובעות" מנתניהו ללכת להסדר מדיני).

כשאביב גפן וחיים כהן נישאים על גבי המחאה, הם נפגשים עם נתניהו כדי להוסיף מאה מקומות לעסקים וזה בסדר גמור. אבל זו לא המחאה האמיתית שמסמנת אויב ומצרעת אותו בדרך להפיל את המשטר (הקואליציה של הבלוק). מבחינה זו סובב בלפור הוא מטאפורה חביבה לסובב יריחו. מחדירים מרגלים דרך בית זונות, מטילים מצור, תוקעים בשופרות ובזמבורות - כך עד שייפלו החומות. כרגע מדובר במיצג. רועם, מאיים, אבל עדיין בגדר ענני האפר של הלבה שרוחשת תחת פני השטח. ועדיין לא ברור אם בלגן משרת את המחאה כמייצגת את חוסר המשילות, או את הממסד כשומר על הסדר הקיים.

השאלה היא אם צעירי המוחים מסוגלים למשוך קהלים נוספים. הדינמיקה של הפיכת המחאה למהפכה מחייבת מנהיגות אטרקטיבית. מדי פעם צפים מעל לזרם כמה פרצופים שנראים ראויים. סדי בן שטרית, ישי גרין, רועי כ"ץ, בטח יש עוד. אין לי מושג מי הם, וברור שאם הם דוחפים ונדחפים למעלה, הם חייבים גיבוי תקשורתי. חשבון של רייטינג ואחריות לאומית מחייב עורכים ומפיקים לשלוף דמויות מייצגות קבועות ולהציף אותן במקביל לכיסוי ההפגנות עצמן. זה קרה בהפגנות המחאה של 2011 עם סתיו שפיר ואיציק שמולי (חבל שדפני ליף לא המשיכה), זה אמור לקרות גם כיום.

בינתיים הכל הולך: צמתים, גשרים, מיצגים אומנותיים, כולל עובדת סוציאלית חשופת חזה שטיפסה על מנורת הקנים. שבצד מחאת העו"סים היא מתכתבת עם גיבורת תמונת לוחמת הבסטיליה ומחאת Free The Nipple, שחיברה את מחאת השחיתות למחאת הדרת נשים. לא רק שחשפנית המנורה עשתה את הדבר הנכון, היא גם ידעה לחתוך מראיון רדיופוני ברגע שבו הסתבר לה שמדברים איתה על ה"פרובוקציה" (ודאי שזו פרובוקציה. כל ציוץ כזב של הנתניהו'ס הוא פרובוקציה), ומובן ששבוע אחר כך חשפו לוחמות נוספות את החזה, מה שמוכיח שלא מדובר רק בעוד מאה כיסאות למופעי בידור ומסעדות אלא במחאה שהולכת על כל הקופה: מדינת ישראל אחרת.

tguvot@maariv.co.il