לו הייתי מאמין בגלגול נשמות, הייתי בטוח שבאחד הסיבובים הקודמים שלי על פני האדמה הייתי תושב קבע ברמת הגולן.

יסלחו לי תושבי הדרום היקרים: אני מסוגל להתפעל מאיזה מכתש או דיונה, אבל בסוף היום ארצה לחזור ללחות של תל אביב או לפחות לזו של התל אביביות, שכן עם כל הכבוד לנוף המדבר, אני מאמין גדול בנוף האנושי.

יסלחו לי הירושלמים (כלומר, מי שנשאר בעיר ולא מתקיים על חשבוני), פעם אהבתי את עירכם, לפני שמי ששחררו אותה ויתרו עליה לטובת מי שלא לחמו לעולם. בזיכרונות הנעורים שלי יש עוד טעם של בייגלה טבול בזעתר שנצרר בגזיר עיתון. בפועל הייתה בירתנו הססגונית למועצה האזורית ימין קיצוני. 

לעומת זאת, ברמת הגולן הלב נפתח לרווחה. קצת אחרי עין גב, היכן שהקרקע הופכת שחורה ובזלתית, משהו בי מתרונן עד כדי כך שאני בטוח שחיי לא יהיו שלמים אם לא אנסה לגור כאן יום אחד. ולא, זו לא התלהבות של תל אביבי צעיר שאחרי יומיים יקלף את הטיח מהקירות בציפורניו בשל העובדה שהפאב הקרוב ביותר נמצא במרחק של 40 דקות נסיעה. זו הכרה של מי שמרגיש כאן בבית.

כדי למצוא כתובת ברמת גן אני נדרש לווייז, ואילו פה - די לי להרים את הראש לעבר התלים, ואיזה נווט אוטומטי משתלט עליי ומדריך אותי בקול פנימי. 

טוב, נהייתי דביק, הגיע הזמן לקצת התנשאות תל אביבית. אין ימים יפים לטיול בארץ כמו תקופת בין המצרים. אני נשבע שאין לי שום דבר נגד משפחות מרובות ילדים שמטיילות עם שימורי טונה מרוב הקפדה על כשרות, אבל כשאני נופש, בא לי שקט מילדיי ומילדי האחרים. 

רמת הגולן בשקיעה (צילום: מאור קינסבורסקי, פלאש 90)רמת הגולן בשקיעה (צילום: מאור קינסבורסקי, פלאש 90)

למרות זאת, גיליתי שאפשר שטעיתי כשבחרתי בקבוצת החילונים שמאל־מרכז לטייל איתם. את הלילה הראשון עשינו באחד היישובים מרובי הצימרים שמיקומו הופך אותו ליעד אטרקטיבי למה שמכונה "טיולי כוכב". באותו יישוב יש מסעדה (טובה!), שבה כנראה לא שמעו על הגבלות הקורונה. אומנם המלצריות עוטות מסיכות ובכניסה מודדים חום, אבל בפנים ספרתי עשרות רבות של סועדים, ובחוץ אף למעלה מכך. טוב, נו. "משטרה לא מגיעה לכאן", שחתי לאיזו מקומית שענתה: "דווקא בודקים, אבל בטח הגיעו איתם לאיזו הבנה". 

סקירת היושבים לא הותירה מקום לספק. הקהל כאן גר, בהכללה, על ציר רמת אביב רמת השרון. כזה שהיה אמור להיות עכשיו ביער השחור, בריביירה הקרואטית או בזנזיבר - ונאלץ להסתפק בגולן. אז החבר'ה מסביב ממלאים שולחנות (אף על פי שאני בטוח שחלקם צפו בטלוויזיה באותו מספר אנשים בערך מצטופף בבית כנסת בבני ברק וצקצקו בלשונם נוכח "מפיצי המחלות") ומפרקים חבילות של כסף. צימר לא תמצאו פה לפחות עד אוקטובר - וגם אז, במחיר של לילה במלון טוב במרכז פריז. 

את שם היישוב שבו לנו בלילה הראשון לא אזכיר. איני רוצה שיבולע למסעדנים, שמי יודע כמה זמן יצטרכו לחיות ממה שייצבר בקופתם בשבועות שבהם הצפונים הטחונים עלו צפונה. לעומת זאת, את שם המקום שאליו המשכתי, אין לי בעיה להזכיר, ולא רק משום שהקפיד, קלה כחמורה, על ההגבלות הנדרשות.

"כפר היין קדם" הוא מקום שאם לא מצאתם בו מזור לנפש, כלום כבר לא יעזור. את יקב אסף, של אסף קדם ומשפחתו, הכרתי עוד כששכן בקדמת צבי. לפני כמה שנים עבר היקב למתחם הזה ומסביבו קמו ארבעה צימרים ומסעדה מופלאה בשם "עדיקה" - שכל דבר בה - מהמאפים, דרך הקונפיטורות ועד לטאפסים ולגבינות - מוכן במקום או מיוצר בקרבת מקום. אם המילה שלי שווה משהו: אל תעזבו את העולם הזה בלי לטעום מריבת התפוז הסיני שהכין אסף עצמו. שלמות.

החופשה הזאת הייתה חטופה מדי בהגדרתה, עוד לפני שיצאתי אליה - אבל לעתים נדמה לי שמספיקה שעה במקום הזה, שנוצר בצלמם ובדמותם של בעליו (משפחת קדם, בעיקר אורן וקארן קדם), כדי לרצות להיות בן אדם טוב יותר - וזה עוד לפני שהתעוררתי בבוקר, יצאתי עם הקפה למרפסת הבקתה וזכיתי לקבלת פנים שכולה ליקוקים מכלבה חומה ונמרצת בשם פיונה, שכנראה חשבה אותי בטעות לשרק.

לפעמים אני מתלבט אם לכתוב על מקומות כאלה, פן ינהרו אליהם המוני בית ישראל ויפרו את השלווה והקסם. רק שלשמחתי המקום מוזמן עוד שבועות ארוכים קדימה, ועל כן אני נותן דרור למקלדתי: איני נופש גדול. בשנים האחרונות נדמה לי שהגעתי לגיל שבו קשה לי לישון במיטה זרה, מפנקת ככל שתהיה. ובכל זאת - לא נהניתי כך מלילה מחוץ לבית, בישראל או בניכר, כבר שנים.

כחלוף כמה שעות, בק"ק תל אביב תובב"א, אני צופה בחדשות וכמעט בוכה. בא לי לברוח מהכל. "אני עובר לגור ברמת הגולן", אמרתי לגברת, שהביטה בי ברחמים ובלבה חשבה: "התחתנתי עם אידיוט".