שאלה שישראלים מרבים לשאול בימים אלה היא מי יוכל או תוכל להחליף את נתניהו בראשות הממשלה. מי בנוף הפוליטי שלנו יוכל או תוכל למלא את התפקיד המסובך, המורכב והתובעני הזה. אם התשובה הייתה מובנת מאליה, ייתכן שהטלטלה הפוליטית שאנחנו חווים כבר שנתיים הייתה נמנעת. לרגע קצר היה נדמה שבני גנץ, בהופעותיו המרשימות והרקורד כרמטכ"ל, יוכל להיות שובר השוויון בקרב הפוליטי בן שלוש המערכות, אך בפועל זה לא קרה. גם המתמודדים האחרים לא הצליחו לעורר בציבור את תחושת האמון החיונית שהם יצליחו לחולל את השינוי.
השאלה הזו עדיין מרחפת בחלל הפוליטי שלנו, בימים אלה אולי יותר מאשר בעבר. אין ודאות לגבי השאלה מתי ייערך סיבוב הבחירות הבא, אך ברור לגמרי כי הממשלה הנוכחית לא תחזיק מעמד עד לסיום ההסכם ההזוי בין כחול לבן לבין הליכוד. הנוכל המנהיג את הליכוד והמשענת המשפחתית המוטרפת שלו לא התכוונו לקיים את הסכם הרוטציה מלכתחילה, ועל אף המצוקה וחוסר הוודאות שהמשבר הכלכלי יוצר לגבי תוצאות הבחירות העתידיות, ייתכן שלא יהיה מנוס מהן.
נתניהו רדוף על ידי פחדים אמיתיים. אלפי המפגינים המקיפים את בלפור, מאות אלפי המובטלים המשמיעים את קול הזעקה הבוקע ממעמקי העלבון, תחושת ההזנחה ואי־האמון שיש להם בממשלה, העובדה שמגיפת הקורונה מסרבת להתנהג לפי הכללים שביבי מנסה להכתיב לה וממשיכה להתפשט בקצב מעורר דאגה - כל אלה יכולים להוות חסם מהתשוקה לטלטל את המדינה בעוד מערכת בחירות.
אבל השיגעון שנתניהו אפוף בו חזק לא פחות. בנו המוטרף, שרואה באלפי המפגינים חייזרים ודואג לשתף את אביו בהתבוננות שלו, וכמובן את כל הציבור, אשתו הרוקדת עם הכלב בדשא של בלפור - משבשים את אותו קטע קטן של נורמליות שעוד נותר בהתנהלות של נתניהו, וגוזרים עליו אנדרלמוסיה שתסתיים בסוף בפיצוץ גדול. מי האיש שאנחנו רוצים לראות בראשות הממשלה? מי יציל את ישראל מהפשיסט ומהמשפחה ההזויה שהשתלטו על מערך חיינו?
בבוא היום ייתכן שאוכל להצביע על האיש הזה. עמוס עוז, שקולו הצלול והאמין חסר כל כך לשיח הציבורי הנורמלי שלנו, נהג תמיד להדגיש כי ראש הממשלה הבא ישנו, והוא בתוכנו. איננו יודעים בדיוק מיהו. אך בבוא הרגע הקובע הוא יצוץ. מה שיקבע מי יהיה ראוי, יהיה מה הוא יאמר. הוא יצטרך לדבר לציבור בישירות, בפשטות ובאומץ, ולומר לו כמה דברים שנדחקו לשוליים של ריב הצרחות והקללות ששולט היום בזירה.
הוא יצטרך להתחייב לבצע מהלך משמעותי לשלום בין ישראל לבין הפלסטינים על בסיס הסכמה להקמת מדינה פלסטינית בכ־95% מהשטח שאנחנו כובשים כיום והסכמה לחילופי שטחים, באופן שישראל ופלסטין יהיו פחות או יותר תואמות מבחינת גודלן לגבולות 67'. לישראל יש הכוח, העוצמה והאמצעים להבטיח שגבולות אלה יהיו בטוחים ובני הגנה גם מפני טרור.
המנהיג שיקום יצטרך להכריז בגלוי, באומץ ובנחישות כי אזרחי ישראל הערבים הם שווי זכויות, וכי הנהגת ישראל תכלול גם את הנציגים הנבחרים שלהם. החרם על אנשים כמו איימן עודה ואחמד טיבי ייפסק. מי שנמנע מלהגיד את הדברים האלה חושב שאפשר להוציא ממשוואת הבחירות 16־18 חברי כנסת, ושמתוך 102־104 שייוותרו אפשר יהיה ליצור רוב של חברים הרוצה לחולל שינוי. זו הזיית שווא.
מנהיג העתיד יצטרך להודיע כי הוא משנה את סדרי העדיפויות התקציביים באופן דרמטי, ומקצה עוד 10 מיליארד שקל לפחות לטובת רפורמה במערכת החינוך שתשפר את מהפכת "אופק חדש" שיזמה השרה לשעבר יולי תמיר. מנהיג העתיד יצטרך להתחייב כי ישראל תשתחרר מהאורתודוקסיה החרדית ותנהיג מאור פנים ושוויון גמור ליהדות הרפורמית והקונסרבטיבית. ישראל של דור המנהיגות הבא תשנה את חוקי ההגירה באופן שיקל את הגעתם ארצה של יהודים, גם אם גוירו לא על פי השולחן הערוך של ליצמן־דרעי־גפני וחבריהם.
מדינת ישראל תצטרך להקצות מיליארדי שקלים נוספים לתקציב הרווחה ולהגדיל את שכר המינימום. מאות אלפי משפחות חיות על שכר חודשי מתחת לשכר המינימום, לא רק בעיצומה של מגיפת הקורונה, אלא גם כאשר נראה כאילו המצב הכלכלי שלנו איתן ומשגשג.
לא יהיה מנוס מקיצוץ תקציב הביטחון, שמגרד עכשיו את ה־80 המיליארד שקל לשנה, בכ־15־20 מיליארד שקל לפחות. התקציב הנוכחי בזבזני. אני מכיר היטב את צורכי הביטחון שלנו. ישראל הכריעה את חיזבאללה, הכתה אנושות בחמאס, חיסלה כור גרעיני בסוריה, פעלה ביעילות, בעוצמה ובתעוזה נגד ההתגרענות האיראנית - וכל זה בתקציב הקטן בכ־25 מיליארד שקל מהתקציב המנופח של השנים האחרונות. רק מדיניות פאניקה ויצירת היסטריה מוגזמת הביאה לניפוח בלתי סביר של התקציב, על חשבון מערכת החינוך, צורכי הרווחה והפקרת מערכת הבריאות.
המנהיגות הבאה תצטרך גם לקצץ את ההשקעות המוגזמות בתשתיות ההתנחלויות בגדה המערבית. הגדה תהיה פלסטינית. הפלסטינים יפתחו אותה ויבנו אותה. לא אנחנו. הממשלה העתידית תודיע שהיא משקיעה מיליארדי שקלים נוספים בפיתוח תשתיות תחבורה בנגב ובהקמת יישובים חדשים, כולל היישובים שיאכלסו את הבדואים הגרים בנגב. הקרקע ופיתוח התשתיות הדרושות ליישוב הנגב יהיו כולן על חשבון התקציבים הלאומיים.
לצערי, אף אחד מאלה המתיימרים להנהיג את ישראל לא מוכן לדבר, במילים מפורשות, חד־משמעיות שאין לטעות במשמעותן, על כל הנושאים הללו. כל אחד מנסה לתמרן בין מה שנכון ובין מה שכדאי. בין האמת לבין מסלול עוקף, כי האמת אולי תרגיז כמה מצביעים פוטנציאליים שלא רוצים לשמוע את כל מה שצריך להיאמר.
אך רוב הציבור רוצה לשמוע את האמת. גם את האמת המכאיבה, שקשה להשלים איתה. הוא רוצה לדעת מי מוכן להציע אופק של עתיד עם שלום, עם ויתורים, עם נסיגות, עם פינויים - אבל עם סיכוי לחיים אחרים עם שכנינו. הציבור רוצה שיפסיקו למכור לו סיפורי אגדות על חינוך ויתחילו להשקיע מיליארדים כדי להבטיח עתיד לילדים ולנכדים שלנו. הציבור הישראלי מאס בכניעה הבלתי פוסקת לדרישות בלתי סבירות של המנהיגות החרדית שהכל נתון בידיה, והוא רוצה לחיות במדינה שיש בה סובלנות גדולה יותר לשונה ולאחר.
אני מאזין בתשומת לב ובאוזן פתוחה להצהרות, להתחייבויות, לרטוריקה של האופוזיציה ולאלה שמנהיגים את המפלגות השותפות בממשלה, ואינני שומע מישהו שאומר את מה שהוא מאמין בו, או שהוא מאמין במה שהוא אומר. המנהיג שיחליף את ביבי ידבר אחרת, יאמין בדברים שהוא יאמר - ולא יגיד את מה שאולי רוצים לשמוע, אלא את מה שצריך לעשות כדי שניחלץ מהמצוקה לעתיד עם תקווה.