הוציאו את ספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל, הגיעה העת לבדוק איזה צד פוליטי אלים יותר. בסוגיה הזאת, שכמעט מגלגלת אותנו לפתחה של מלחמת אזרחים, עסקו בתקשורת וברשתות החברתיות בשבועיים האחרונים. ההפגנות ברחבי הארץ והמראות האלימים שהיו בחלקן הובילו לעיסוק אובססיבי בשאלת הסימטריה באלימות שמתחוללת ממניעים פוליטיים. רוב התגובות, משני המחנות, נועדו לשלול מהיסוד את האפשרות שייתכן כי גם הצד שלהם לוקה בכך. באופן אבסורדי, אלו שהעזו לטעון שישנם גילויי אלימות משני הצדדים זכו למנת אלימות מילולית, שעיקרה הוא ניסיון לתייג קהל אחד כבעל נטיות אלימות.

ההיסטוריה מצביעה על כך שגילויי האלימות הקשים שהסתיימו ברצח היו של אנשי ימין קיצוני, אבל אין הדבר מצביע על כך שבעתיד לא יכול לקרות מצב שבו איש שמאל קיצוני יעשה מעשה נבלה שיסתיים ברצח. אין ערובה לכך שהאיומים שנשמעים ונכתבים משני הצדדים לא ייתרגמו לפעולה שתגבה חיים, ואם יש בכוחן של מילים להרוג, ואם מילים מובילות להסתה שמסתיימת ברצח, אזי הכתובות נמצאות כבר על הקירות מימין ומשמאל.

השבוע נרשם שיא כשעיתונאי חדשות 13 אבישי בן חיים, שהותקף בשידור חי על ידי מפגינים, נדרש להוכיח שסרטון שפרסם ובו נשמעים אנשי שמאל קוראים לעברו קריאות אלימות המתירות את דמו, אינו שקרי או מבוים. פוסטים שהתפרסמו ברשתות החברתיות ניתחו פריים אחר פריים וניסו להוכיח שמדובר בסרטון מבוים, שנועד להראות שגם בשמאל ישנם אנשים אלימים. הגינויים שהשמיעו חלק מעמיתיו למקצוע היו מאולצים ויצאו נגד האלימות הספציפית כלפי בן חיים, אך בד בבד טענו שאין בכך כדי להוכיח שישנה סימטריה בתחום האלימות הפוליטית.

מפגינים תוקפים את אבישי בן חיים במהלך ההפגנות (צילום: צילום מסך חדשות 13)מפגינים תוקפים את אבישי בן חיים במהלך ההפגנות (צילום: צילום מסך חדשות 13)

ציפורי הטוויטר הרעילות

הדיון בנושא הוא רק סימפטום למחלה שעיקרה מחיקת האמצע על ידי הקצוות. השתלטות עוינת של קיצונים על השיח ועל המרחב הציבורי הביאה לכך שרבים חוששים להשמיע רעיונות מורכבים. זוהי שעתם הקשה של אנשי הגם וגם, האנשים שמצליחים לראות את הבעיות שניכרות בחברה הישראלית מבעד למשקפי הפוזיציה. השיח נחטף על ידי קיצונים שהפכו להיות מובילי המחנה. הם השתלטו תחילה על המרחב הדיגיטלי וזכו להדהוד ולחשיפה. משם עברו לתקשורת הממוסדת, שבמקום להציע אלטרנטיבה יישרה קו עם תרבות השיח האינטרנטית החד־ממדית. ציפורי הטוויטר הרעילות פרשו כנפיים והתעופפו אל מעבר לרשת והשתלטו גם על המרחב הפיזי.

מחוללי הריאקציה מכל צד מחייבים אותך להצהרת נאמנות מוחלטת, שבאה לידי ביטוי בהבעת עמדה שטוחה, שלא מטילה דופי ולו הקל ביותר במחנה ובמיצגיו. מי שבכל זאת מעז להשמיע קול אחר מואשם בזיגזוג, בחנופה למחנה האחר, ומסתכן בכך שמשטרת המחשבות מהצד שלו תנסה להוקיע ולהדיר אותו. כך קרה גם לדינה דיין, פעילת שמאל שהתמודדה בעבר על ראשות מפלגת העבודה. היא ספגה יריקה בפרצוף רק כי העזה להחמיא מעת לעת למהלכיו של ראש הממשלה. במציאות שנוצרה אין מקום לדעות שמייצגות את פלטת הצבעים. הדעה חייבת להיות נחרצת, שחור או לבן. אדם חייב לבחור קצה. הקיצונים משני הצדדים מחייבים את כולנו לשים תווית ברורה המגדירה אם אתה "איתם" או "נגדם".

זאת הסיבה, למשל, שנשים רבות מהשמאל שמזוהות עם פעילות למען נשים לא גינו את המיצג הפוגעני שהיה בהפגנות, בדמות איבר המין הזכרי שהופנה כלפי שרה נתניהו. לא מדובר רק במוסר כפול או בצביעות, אלא גם בפחד להשמיע דעה מורכבת, כמו למשל להיות נגד שרה נתניהו ומשפחתה ועדיין לצאת נגד המחזה המתועב הזה.

זאת הסיבה לכך שגם בצד השני של המתרס קשה למצוא אנשי ימין מובהקים שייצאו להגנת המוחים בבלפור, שמואשמים בכך שהם אנרכיסטים שמבקשים להרוס את המדינה. מעטים הם אנשי הימין שמשמיעים באופן מובהק וברור את תמיכתם בזכות המחאה. כמעט לא שומעים מצדם את העמדה שהבעת מחאה על אופן התנהלותם של נבחרי ומשרתי הציבור היא כלי חשוב בידי אזרחים במטרה להוביל לשינוי שייטיב עם החברה.

אזרחים שמשקיעים ממרצם ומזמנם כדי להשפיע ולהוביל לשינוי ראויים להערכה רבה, גם אם הסיבה למחאה נמצאת במחלוקת. אי־הסכמות קיימות בכל חברה בריאה, הסכנה האמיתית היא להותיר את השיח והמרחב בידיהם של אנשי הקצה. בשני הצדדים נותנים הצדקה לפעולות קיצוניות. "המצב דורש פעולות דרמטיות", הם טוענים, "אין ברירה, חייבים לזעזע", "גונבים לנו את המדינה", ועוד כהנה וכהנה.

בשם השפיות והעתיד המשותף שלנו, שעוד יזמן לא מעט אתגרים, עלינו להחזיר את הקול של האמצע שמושתק. עלינו להקטין את כוחם של הקיצונים ולהחזיר לשיח את הלגיטימיות של רעיונות מורכבים. עלינו להחזיר לממלכתיות, שכמעט נעלמה, את מקומה החשוב בחברה הישראלית ולא לתת לפוליטיקאים לעשות שימוש ציני במרקם היחסים העדין בחברה הישראלית, המבקש להפוך את שנאת האחר לשריון שמגן על התנהלות רקובה.

קיימת אחריות על כלל האזרחים - ובעיקר גופי תקשורת, עיתונאים, נבחרי ציבור, אשר להם השפעה גדולה יותר - להוביל לשינוי בשיח, להוקיע באופן חזק וברור כל התנהגות אלימה. אלימות הקיצונים ברחובות והשנאה שניבטת בכל דיון המתנהל בכל פלטפורמה קיימת מנבאות אסון. בואו נשמור על השפיות, בואו נמנע אסון נוסף בחברה הישראלית שפצעיה הקודמים טרם הגלידו.
 
tguvot@maariv.co.il