גילוי נאות: קלמן ליבסקינד הוא מהעיתונאים החביבים עליי. המקצועיות באמת חשובה לו, ולא רק כמס שפתיים. הוא מכבד מרואיינים שדעתם מנוגדת לדעתו, בדיוק כפי שהוא מציב שאלות מאתגרות לבעלי תפיסות דומות לשלו. גם עם מאמריו ב"מעריב" קשה שלא להסכים, ואם לא עם הכל - לפחות עם חלקם. ברור, למשל, שדרוש פיקוח על ניגודי עניינים של שופטים, ומגוחך לטעון שהם מעין יצורי־על שמסוגלים לפקח על עצמם. ברור גם שבמאמר שפרסם בשבוע שעבר יש לא מעט צדק: סדר היום התקשורתי, כולל סיקור ההפגנות בבלפור, עדיין נקבע ברובו על ידי הגוורדיה הישנה של העיתונות, שהיא ליברלית ו״אנטי־ביבי״. גם עיתונאים ימניים ודתיים שנשמעים הרבה יותר מבעבר לרוב מתיישרים עם סדר היום שהיא קובעת. 

השאלה שלי היא לא לגבי העובדות, אלא לגבי המסקנות שנובעות מהן. האם הצורך לפקח על ניגודי עניינים של שופטים מצריך מלחמה רבתי במערכת המשפט, כולל ערעור על כל סמכויות הפרקליטות ואיומים על היועמ״ש? ומה הפתרון לגבי הגוורדיה הישנה והמסואבת של העיתונות, שהפסיקה לסקר חדשות ובעיקר מביעה עמדה? האם חבורה קולנית של מקדמי ביביזם שפורקים עול ומתמרמרים על קיפוחם, תחזיר לעיתונות את השאיפה לאובייקטיביות ולמקצועיות שלה? 

ליבסקינד עצמו אינו שייך לקטגוריית פורקי העול בעיתונות, להפך. הוא שייך לקטגוריית יוצאי הדופן. אלה שבכאוס התקשורתי של היום מבינים שקידום האג׳נדה האישית שלהם אינו עשייה עיתונאית, שצעקות לא הופכות שקר לאמת, ושלמקצועיות אמיתית יש כללים. אלה שמבינים שכמו שהפתרון לאי־צדק הוא צדק, הפתרון לעיוותים בתקשורת אינו פורענות אלא סדר.

קלמן ליבסקינד (צילום: ללא)קלמן ליבסקינד (צילום: ללא)

לוז-לוז סיטואיישן 

לפני כשנתיים ערכו שלושה פרופסורים אמריקאים ניסוי מטורף שגרם למבוכה ענקית: הם פברקו שורה של מחקרים, והצליחו לפרסם אותם בכתבי עת מדעיים מובילים. בעזרת הניסוי הם הטביעו את המונח "מדעי המרמור": תחומים שמתמקדים בחקר הסיבות למרמור ולנטייה להתלונן, ומטרתם לאפשר לאקטיביסטים להתנער מלקיחת אחריות בכל מקום שבו אפשר להאשים את המערכת. על פי הגדרתם, ל"מדעי המרמור" אין מתודולוגיה סדורה, ולמעשה רוב הזמן הם עוינים את המדע. במסגרתם דרשו, למשל, לאסור פרסום של מחקר קפדני שנערך בטקסס, שהראה שאין ראיות להטיה גזענית בשימוש משטרתי בכוח, כי הוא לא תאם את תפיסות האקטיביסטים.

הפרופסורים הצליחו לפרסם את המחקרים המטורללים, כי הם ידעו אילו מסקנות מחבבים באקדמיה. הם התחילו את המחקר מהמסקנות שידעו שיתקבלו בברכה, ואז הנדסו הכל לאחור תוך התעלמות מניפולטיבית ממתודה ומעובדות. לאחר הפרסום הם פוצצו את האמת בקול גדול. מטרתם הייתה לשים קץ ל"מדעי המרמור", לא רק משום שהם מערערים את יסודות המחקר, אלא כי הם גורמים לאנשים לחשוב שהכל שגוי או מזויף. סנטימנט ציבורי של חוסר אמון כזה סולל את הדרך למשטר טוטליטרי. כשהאדם הממוצע מתקשה להבחין בין מה שנכון למה שאינו נכון, כולם מבולבלים בין השקר לאמת, וזה מצב אידיאלי עבור התעמולה, שפתאום קל לה להשתלט.

נשמע מוכר? ליבסקינד קונן על הגוורדיה הישנה בעיתונות, שמסקרת את משאלות לבה בתחפושת של אמת צרופה. הוא צודק. על עיתונאים אין פיקוח, בדומה לשופטים, וכל צייצן מגדיר את עצמו כ"עיתונאי עצמאי" וזוכה לבמה לגיטימית. אין צורך בתעודה, ניסיון או תנאי סף, ולמועצת העיתונות אין משמעות. כך הגענו למצב שבו התקשורת הפסיקה לסקר חדשות והיא בעיקר מביעה עמדה. 

אבל מה מציעים עיתונאים ימניים וחובשי כיפה? את אותו עיוות, רק מהצד שלהם. בגוורדיה הישנה של העיתונות מתמחים במדעי המרמור כלפי השלטון, תוקפים אותו רק לשם התקיפה ומעודדים הפגנות נגדו. אבל בגוורדיה החדשה משתחווים לגחמות השלטון ועל הדרך בזים להפגנות ומתייגים אותן כמזימה. שני זרמי התקשורת הללו אינם מסורים לעובדות או למתודה, ואינם בוחלים בהכשרת דוברים שלוקים באמינות. אלה מחבקים את ברק כהן ואורלי בר־לב, ואלה את יאיר נתניהו ושמעון ריקלין. כך מלאו כל חלקי העיתונות בפטפוטי ביצים, והיכולת לזהות זיוף נשחקה. 

זו בהחלט אשמת התקשורת, אבל לא רק ״תקשורת השמאל״ וגם לא רק ״שופרי הימין״, אלא התקשורת כולה שהפסיקה לסקר חדשות והצטרפה למלחמה על התודעה. גם אם ההפגנות זכו לסיקור יתר, לא מדובר בחייזרים אלא בישראלים רבים שמקור פרנסתם נגדע והם קצו בשיטה. הם אינם מוכנים יותר להישמע לשלטון שמקדש אינטרסים אישיים גם בזמני משבר, מפר הסכמים ומאיים בבחירות כדרך חיים, וכל זאת בעידודו של הזרם החדש של ה"עיתונאים".

הציבור נתקע בלוז-לוז סיטואיישן. מרבית העיתונאים מוכרים תעמולה - מה זה משנה מאיזה צד? כבר אין טעם להקשיב. פעם היה לנו גדעון לוי אחד, אבל כמו ב"שוליית הקוסם", האקטיביזם ומדעי המרמור יצרו אלפי גדעון לוי קטנים. פלא שאלה מימין לא תופסים פיקוד על העיתונות ומחזירים עטרה ליושנה? השילוב של שני הזרמים גורם לנו לחיות בעידן שרובו זיוף ותעמולה. העיתונאים האמיתיים הם כמו מדענים אמיתיים - אלה שלא נגררים אחרי אחד משני הזרמים, וכרגע זה קצת מייאש, כי הם לא זוכים למספיק תהילה. 

המקצוע אכן בשפל, אבל הבודדים יכולים ליצור מציאות שונה אם יתעקשו לדבוק בדרך הנכונה, להחיות את כללי המקצוע וליצור מנגנון פיקוח אחיד לכולם. הבעיה אינה רק הגוורדיה הישנה של התקשורת שמתבוססת בצדקנותה. קיימת בעיה קשה בפריקת העול של רבים שמכנים את עצמם "עיתונאי ימין" אבל מפמפמים רק ביביזם. כדי שתהיה תקשורת הוגנת, צריך לבקר גם אותם.

נקראו לדגל

דגל לבנון על עיריית תל אביב (צילום: אבשלום ששוני)דגל לבנון על עיריית תל אביב (צילום: אבשלום ששוני)

התגובות למהלך של עיריית תל אביב, שהאירה את בניין העירייה בצבעי דגל לבנון, היו אחת ההתרחשויות ההזויות שנראו כאן. במקום לחשוב, הזרמים המתלהמים מיהרו לפינותיהם בזירת האגרוף, כדי שחלילה לא ייווצר מצב של הסכמה. 

הביביסטים הזדעזעו מהשמאלנות המעופשת של הנפת דגל אויב, והליברלים הטיפו לשלום בין בני אדם. מרוב התנצחויות היה קשה לראות שלמעשה יש הסכמה: ההזדהות עם העם הלבנוני, שמתחיל לאסוף את השברים אחרי הפיצוץ הנורא, היא על רקע הנזק שנגרם גם לו וגם לנו על ידי אויב מר משותף שנקרא חיזבאללה. מי שלא עסוק במדעי המרמור יכול להבין שהמחווה של ראש העיר רון חולדאי דווקא חיברה יפה בין הצורך להיות בן אדם לצורך לזכור מי האויב שלך.


tguvot@maariv.co.il