דן קאהן הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל. מחקריו הבולטים עוסקים במשפט פלילי ובראיות, והבולט ביותר מביניהם עוסק בהשפעתה של הטיה תרבותית על זיהוי של מצבי סיכון. במקום להסביר - נדגים: לשתי קבוצות של נבדקים הוצג סרטון זהה של הפגנה. לקבוצה אחת נאמר שזו הפגנה של מתנגדי הפלות ליד מרכז רפואי שנערכות בו הפלות. כלומר, הפגנה של שמרנים. לקבוצה שנייה נאמר שזו הפגנה למען זכויות גאים ליד מרכז גיוס של הצבא האמריקאי. כלומר, הפגנה של ליברלים. לנבדקים הוצגו שאלות. לכאורה שאלות עובדתיות. האם מדובר בהפגנה שקטה? האם המפגינים צעקו, או צרחו? האם ניסו לחסום את הכניסה למבנה? האם נהגו באגרסיביות והטרידו את העוברים ושבים?

קאהן סיפק הוכחה מדעית למה שאפשר גם לנחש. ההפגנה היא בעיני המתבונן. ולא רק ההפגנה, אלא גם האופן שבו היא נערכת. בעיני המתבונן שמתנגד להפגנה, המפגינים נראים כחייזרים. בעיני התומך בה, הם נראים כפטריוטים אמיצים. בעיני המתנגד, הם צווחנים ואלימים. בעיני התומך, הם שקטים ומנומסים. הסטודנטים של קאהן הפכו משתי קבוצות לארבע. שמרנים וליברלים שצפו בהפגנה נגד הפלות - השמרנים ראו מפגינים מנומסים, הליברלים ראו מפגינים מאיימים; וליברלים ושמרנים שצפו בהפגנה בעד זכויות גאים - השמרנים ראו מפגינים אגרסיביים, הליברלים ראו מפגינים שקטים.

ומה אצלנו בבלפור? לא קל לומר מה אצלנו בבלפור. לא קל לצאת מקופסת האידיאולוגיה ולהתבונן במפגינים בלי תיווך של עדשות. לא קל לומר אם ההפגנה מוצדקת או מיותרת. לא קל לומר אם היא אלימה או מתונה. לפני כמה שבועות הוצגה לישראלים השאלה הבאה: ״יש הטוענים שזה לא הזמן למחות נגד השלטון גם אם יש חשש לעתיד הדמוקרטיה הישראלית. אחרים טוענים שבכל זמן, ובמיוחד בזמן חירום כמו עכשיו, חשוב להיות על המשמר כדי שהשלטון לא ינצל לרעה את המשבר כדי לפגוע בדמוקרטיה. עם איזו טענה אתה מסכים יותר?״. נו, מה אתם חושבים שקרה? יותר ממחצית אנשי המרכז והשמאל, מי שאינם תומכים בממשלה המכהנת, שנגדה יש הפגנות, חשבו שזה הזמן להפגין. רוב מובהק של אנשי ימין חשבו שזה איננו הזמן. אפשר להעריך שאם הממשלה הייתה ממשלת שמאל, וההפגנות של אנשי ימין, התוצאה הייתה אחרת.

סקר הפגנות (צילום: ללא)סקר הפגנות (צילום: ללא)

מי התחיל?

בספר ״שלום עולם״ של האנה פריי, פרופ' למתמטיקה ביוניברסיטי קולג׳, מתואר סיפורם של שני משתתפים במהומות בלונדון בשנת 2011. באותה שנה בבריטניה הרוחות סערו. הפגנות נגד אלימות המשטרה נעשו בעצמן אלימות. בשלושה ימים של התפרעויות נעצרו יותר מאלף מפגינים, ובהם גם ריצ׳רד ג׳ונסון וניקולס רובינסון. שניהם הואשמו בגניבה. רובינסון לקח כמה בקבוקי מים מסופרמרקט שנפרץ. ג׳ונסון שם כיסוי על הראש, כדי להסתיר את זהותו, וגנב משחקי מחשב מחנות אחרת. על גונב המים - גניבה פעוטה - נגזרו שישה חודשי מאסר. גונב משחקי המחשב יצא בעונש על תנאי.

זה סיפור קצר שמעיד על סיפור גדול: האופן שבו גם שופטים הבוחנים אירוע וגוזרים עונש מושפעים מעמדתם ביחס לאירועים. במקרה הזה, על פי הנחתה של פריי, ההבדל בענישה נעוץ בפער הזמן. רובינסון נשפט מיד, כשהשופט עוד תחת רושם האלימות. לכן נשפט בחומרה. משפטו של ג׳ונסון נגרר קצת, הרוחות נרגעו. הוא הרוויח. בקרוב נוכל לראות תופעה זו גם אצלנו. מפגינים שנעצרו יועמדו לדין. אם ההפגנות יתפשטו ויהיו אלימות, אולי יבוא גם עונש. אם ההפגנות יסתיימו, או אם יתברר - נאמר, כמו בהפגנות של 2011 בישראל, ולא כמו אלה שהיו בלונדון - שמדובר במחאה שקטה ומנומסת, השופטים ירחמו.

הפגנות אלימות נגד אלימות הן מחזה שגרתי בכל העולם. הפגנות שיש בהן מוטיב של בומרנג. המשטרה פוגעת בקבוצה - הקבוצה מגיבה באלימות - המשטרה קובעת שהנה, הקבוצה הוכיחה שהיא אלימה ועל כן ראויה לטיפול קשוח. כמה מהפגנות בני העדה האתיופית בישראל נפלו למלכודת הזאת. ומצד שני, ידוע שמי שסופג אלימות מגיב באלימות. כך שקשה מאוד לרדת מהגלגל הזה של תגובה ותגובת נגד.

מחאת ''אמהות נגד אלימות המשטרה'' (צילום: ציפי מנשה)מחאת ''אמהות נגד אלימות המשטרה'' (צילום: ציפי מנשה)

מי אלים?

בארה״ב, 33 אמריקאים מכל עשרה מיליון מתים מירי משטרתי. בהולנד וניו זילנד, שני בני אדם מכל עשרה מיליון. בגרמניה, הנתון המעודכן הוא 1.3. אם זה המדד לאלימות משטרתית, ישראל במצב סביר, אפילו טוב. אבל איזה מין מדד זה שלא מביא בחשבון שום דבר חוץ מאשר את מספר תקריות הירי. בארה״ב יש 120 כלי נשק על כל 100 בני אדם. טבעי שהשוטרים יצטרכו לירות יותר. יש גם 100 מעשי שוד על כל 100 אלף בני אדם. בניו זילנד יש 26 כלי נשק על כל 100 בני אדם, ו־78 מעשי שוד. טבעי שיירו קצת פחות. בישראל יש שישה כלי נשק על כל 100 אזרחים. אבל בישראל יש התמודדות עם טרור, מה שרואים קצת פחות במדינות אחרות. ויש חיילים. ומספר השוטרים לכל 100 אלף תושבים גבוה בהרבה ממספר השוטרים בניו זילנד. גם לזה יש משמעות.

האם משטרת ישראל אלימה? בשבועות האחרונים מתנהל ויכוח בשאלה הזאת, בגלל ההפגנות. לא קל לנהל אותו. קודם כל, משום שהשאלה אם היא אלימה תלויה בשאלה אם המפגינים אלימים, וזו תלויה בשאלה מה דעתכם על ההפגנות. ועוד, היא תלויה בשאלה מה זאת אומרת אלימה, אלימה לעומת מי ומה, אלימה ביחס לאיזה יעד. הנה דוגמה: המפגינים יורדים לכביש וחוסמים אותו. המשטרה מפנה אותם בכוח. האם זו משטרה אלימה? מי שסבור שיש לאפשר למפגינים לחסום כביש יאמר שכן. מי שסבור (כמוני) שמוטב שלא - יאמר שלא.

בעצם, אפשר להציע אפילו את הטענה השנויה במחלוקת הבאה: הבעיה עם משטרת ישראל, בכל הנוגע לטיפול בהפגנות, איננה שהיא אלימה מדי אלא שהיא אלימה פחות מדי. היא מאפשרת לחרדים להשתולל ברחובות מאה שערים. היא מאפשרת לנערים פרחחים לנקב צמיגים בהתנחלויות. היא מאפשרת לנכים לחסום את נתיבי איילון, וגם לאתיופים. היא מאפשרת למפגיני שמאל לחסום נתיבים בירושלים.

לא השתכנעתם? גם זה בסדר. למעט מקרים חריגים ובוטים - הריגת השחור האמריקאי ג׳ורג׳ פלויד הייתה אירוע כזה, שאין עליו מחלוקת, שהוא חד וברור ואלים מאוד, ללא הצדקה - את אלימות המשטרה, בעיקר בהפגנות, אי אפשר להעריך בלי משקפיים של אידיאולוגיה. כדאי להביא את זה בחשבון.

tguvot@maariv.co.il