בכל פעם שאני נוסע מביתי הרמת־גני לתל אביב, בדרך אבא הלל, אני רואה לשמאלי, בהתקרבי לאזור בורסת היהלומים, את דגל ממלכת ירדן. הוא מתנוסס באופן טבעי על תורן נישא, לצד כמה דגלי מדינות אחרות, מסמן את משכן שגרירות ירדן (כמובן, לא בירושלים) ומציין את עובדת השלום עם שכנתנו ממזרח. כבר 26 שנה שהנס הירדני מתבדר לו ברוח הישראלית, וכמעט אינו מרגש עוד איש. שלושה פסים מאוזנים – שחור, לבן, ירוק, ומשולש אדום שבמרכזו כוכב לבן.
יש הטועים לחשוב שזהו הדגל הפלסטיני, ואכן רב הדמיון. אותם פסים, אותם צבעים, ורק הכוכב הלבן נגרע ממנו. את האחרון אפשר לראות למשל בצומת ניצני עוז, כאשר נוסעים בכביש 6, מתנוסס בראש תורן ענקי, מעבר לגדר ההפרדה, ונועד לסמן – זוהי טריטוריה פלסטינית. דגל שמתיימר לייצג מדינה שמעולם לא הייתה ולעולם לא תקום. זהו גם דגל של ארגון טרור – אש”ף, וגם דגל של רשות אוטונומית ביהודה ושומרון. דגל מייצג מדינה ריבונית, רשות או ארגון, וכשהוא מונף בטריטוריה זרה, הוא ביטוי ליחסי שלום, לרצון לשלום. כזהו הדגל הירדני, כזהו גם הדגל המצרי, שלא כמו הדגל הפלסטיני. כאשר זה מונף – בוודאי בתחומי ישראל – מטרתו ליצור פרובוקציה אנטי־ישראלית.
מאוד היינו רוצים לראות, לצד דגלי ירדן ומצרים, עוד דגלים של מדינות ערביות. דגלים שאותן מדינות עצמן יניפו על תרנים הניצבים על אדמת ישראל, כביטוי להתרחבות מעגל השלום. מנגד, היינו רוצים לראות את הדגל הכחול־לבן ומגן דוד במרכזו, מתנוסס בגאון על אדמת אותן ארצות. ייאמר בלב כבד שגם במדינות השלום – ירדן ומצרים – בקושי ייראה בפומבי הדגל שלנו. הסכמי השלום מחזיקים מעמד, אבל השלום קר למדי, ולא פעם נגלים בשתי מדינות אלה מראות של שריפת דגל ישראל בראש חוצות. ישראל בולעת איכשהו את העלבון לדגלה.
היינו רוצים לראות גם את דגל לבנון מתנוסס על אדמת ישראל, כאות וכסימן כי תמו יחסי האיבה בין שתי השכנות. דגל שלא אנחנו נציב כי אם הרשויות המוסמכות בלבנון, אלה שיחליטו ללכת בעקבות מצרים וירדן. בשנות ה־50 וה־60 רווחה אצלנו המחשבה כי לבנון – שבניגוד לסמלה, הארז, חלשה כקנה קש - לא תהיה ראשונה לפרוץ את מעגל האיבה, אבל לבטח תהיה השנייה.
התגרויותיו הלא פוסקות בישראל - גם במלל השחצני המאיים, גם בניסיונות החדרת חוליות מחבלים לשטחנו, גם בהצבת מאות ואלפי טילים ורקטות שקניהם מכוונים אל רוב שטח ישראל – מסכנות לחלוטין את ארץ הארזים. ההרס וההרג שנגרמו בשבוע שעבר עלולים להיות כאין וכאפס אם אותו נסראללה יאלץ את ישראל להפעיל את מלוא עוצמתה.
כמה היינו רוצים לראות את הדגל עם ארז הלבנון מתנוסס בירושלים או בתל אביב או ברמת גן, לאות כי נחתם שלום בין שתי המדינות. שלום שיכול רק להביא שגשוג לשתי השכנות השוכנות לחוף הים התיכון. והנה, בימים האחרונים – נס! דגל זה של מדינת האויב (בינתיים) התנוסס על בניין עיריית תל אביב, למלוא רוחבו, כשהוא אגב מעוות למדי.
עלבון כשלעצמו. לא הלבנונים הדליקו אותו, כי אם בעל הבית. בפרץ של נאיביות, אולי מתוך אינטרס יחצני פסול, הונף – או הודלק - הנס. בלבנון שמלקקת את פצעיה מצאו זמן ללגלג על “מחווה” מלאכותית זאת, ואף הבטיחו בתגובה לשרוף את דגל ישראל. באירופה כמובן שיבחו – משום שגם באירופה וגם בקומה ה־12 כנראה עדיין אין מכירים את המנטליות הערבית.
ובינתיים דגל אחר מתנוסס בהתרסה דרך קבע מול יישובי ישראל בגבול הצפון – דגל צהוב שבמרכזו יד מניפה רובה סער מאיים. בדבר אחד אפשר להיות בטוח: הנס הזה לא יקרה בתל אביב. דגל חיזבאללה לעולם לא יתנוסס על בית העירייה
התרעות פיקוד העורף