זו אני, שמגניבה אלייך מבט במכון הכושר. לא נעים לי לנעוץ עיניים, אז אני מסתכלת במבט צדדי ורואה איך את פוסעת לעבר ההליכון אחרי שבמשך דקות ארוכות עמדת מול הראי. רק שלא תזוז אצלך שערה אחת שהברשת במשך שעות ארוכות. אני יכולה להישבע שראיתי אותך עם הפן מהבית, במלתחות, לפני האימון. לאט־לאט. מסתכלת על עצמך. בוחנת כל פינה. אני רואה את העצירה שלך ליד התאים של התיקים, כדי שתוכלי להצטלם רגע לפני. מנקה את הקו של האייליינר המוקפד ותרה אחרי זווית של הראש, כך שתיראי הכי יפה, הכי משוללת פגמים, הכל הכי. ימינה־שמאלה־הטיה לצד־מבט מצועף. אני רואה אותך ברגע שאת נעמדת לצד ההליכון ומטה את הראש, שולחת את היד קדימה, והיד שלך נראית לי פתאום מאוד ארוכה ביחס לגובה שלך. משהו בפרופורציות. גם האגודל שלך נראה לי עצום. יכול להיות שזה בגלל שימוש היתר? קליק. את מצלמת במבט מצועף עוד סלפי. ואולי זה פער הדורות, שבגללו האגודל שלך נראה לי כזה גדול. 

אחר כך אני רואה אותך עולה לאטך להליכון. יש שלט על ההליכון שאומר במפורש שיש מגבלת זמן. לא יותר מ־30 דקות. אני רואה אותך מניחה את המגבת על הצג ומתחילה. לאט־לאט־לאט. מדי פעם מגניבה עוד צילום. אני זו שמונה את הדקות עד שמגיעים ל־30, ואז נשענת על ההליכון כך שהוא נראה כמו הליכון סיוע של הגיל השלישי. לא סטפר שנועד לשפר סיבולת לב־ריאה. אני מסתכלת עלייך ורואה שהנה, את מסתכלת לצדדים כדי לוודא שאף אחד לא רואה, מאפסת את המכשיר ומתחילה מהתחלה. בהיחבא, בגניבה. את מעלה כל רגע וכל תנועה שלך לאינסטוש, אבל על הרגע הזה, של הרמייה, את מוותרת. גם טוב. אני מנסה לעודד את עצמי בשבילך. זה רק אומר שעוד נשאר בך משהו שמחובר לעצמך.

כמה פעמים עצרתי את עצמי מלגשת אלייך ולשאול אותך: תגידי, על מי את עובדת? כלומר אני מניחה שיש לך קהל של עוקבים, והם באמת קונים את זה שאת נורא מאושרת ושהחיים שלך מלאי עניין. כאן שוב מתערב פער הדורות. איזו מין מילה זו, “עוקבים”? רק המחשבה שיש אחריי מעקב, ולא משנה של מי, מבהילה אותי. אז נניח שהעוקבים שלך מאמינים לך. אבל את. מה איתך? את מאמינה לעצמך? את כל כך עסוקה בתיעוד עצמי, שאני תוהה מתי בכלל את מצליחה לחשוב על מה שאת עושה ולחוות את מה שקורה לך.

מעולם לא אהבתי להצטלם. באג מובנה באישיות. לכל האחים שלי יש אלבומים, ורק לנודניקית הבכורה יש אלבום ורבע. למה אני צריכה את זה, את כל התיעוד הזה? יש לי כל כך הרבה מחשבות שמתרוצצות בתוך המוח. האם אני צריכה להתמודד גם עם מה שמתחולל מחוץ לראש הרועש שלי? כך זה היה כשהייתי ילדה קטנה, כך זה היה בשנות ההתבגרות ביתר שאת, וככה זה גם היום. שום תמונה מההריונות, מעט מאוד צילומים מאירועים משפחתיים – בעיקר על מגנטים שתלויים על המקרר, והרי ידוע מה דינו של מגנט על המקרר. כמו זיכרון שדוהה, גם הוא הולך ונעלם.
יש משפט שאומר: “אורח לרגע רואה כל פגע”. אני, שממעטת מאוד להצטלם, מסתכלת על התמונות שיש לי, ורואה כל פגם ופגם. פעם העדפתי פשוט לא להצטלם, כדי לא לפגוש את הפגמים מקרוב. היום אני מסתכלת עליהם באומץ, אומרת להם: שלום גם לכם. הייתי שמחה אם לא הייתם פה, אבל אתם כבר כאן, אז בואו נחיה ביחד בשקט. בלי פילטרים, בלי מסיכות, בלי הצגות.

אני מסתכלת עלייך, במכון הכושר, רואה איך את עולה לאט־לאט על ההליכון, ובמקביל מסתכלת על הבחור שלידך. רק אתמול ראיתי אתכם מסתכלים זה על זה מתחת לעץ, בלי מצלמה, בלי תיעוד שמחכה לאישור על הקיום שלך. נדמה לי, רק נדמה לי, שזולגת לך דמעה, ואז אני אומרת לעצמי שאולי בכל זאת, נשאר לך מקום בלב לחוויות של ממש, ולא רק לתיעוד שלהן. 

המלצתרבות

בתאריכים 18־31 באוגוסט יתקיים פסטיבל אנימיקס ה־20 לאנימציה וקומיקס. בשל הגבלות הקורונה הפסטיבל יתקיים השנה בגרסה מקוונת, אבל כבכל שנה יציע גם תכנים לילדים, כמו למשל סדנה מיוחדת עם אורי פינק תחת הכותרת "כל אחד יכול לעשות קומיקס", מגיל 8 ומעלה (גילוי נאות: פינק הוא מאייר בעיתון זה). בעזרת דפי עבודה שמשתתפי הסדנה יורידו מאתר סינמטק תל אביב וידפיסו בבית, הם ייצרו דמות משלהם שתככב בעמוד קומיקס, ואפילו בחוברת קטנה משלהם. על פי פינק, הסדנה מיועדת גם למי שחושבים שליצור קומיקס זה מאוד קשה. בסדנה בת 45 דקות, פינק יראה שכדי ליצור קומיקס מוצלח צריך רק דמיון, רעיונות, ואת הכלים והעקרונות הבסיסיים.

הסדנה הוקלטה כמעין VOD שיהיה זמין לכל אורך הפסטיבל, וכל מי שרוכש כרטיס לסדנה יקבל קוד שבאמצעותו יוכל לצפות בה באופן חופשי במשך 72 שעות מרגע הצפייה הראשונה. 

"כל אחד יכול לעשות קומיקס", פסטיבל אנימיקס, מחיר: 20 שקלים

קומיקס - אורי פינק (צילום: איור: אורי פינק)קומיקס - אורי פינק (צילום: איור: אורי פינק)

קריאה ראשונה

חצי מהתארים שמתלווים לשמה של נועה הילזנרט, מחברת “השיעורים שלא תלמדו בבית הספר”, אני לא ממש מבינה, אבל כבר הבנו שבנות ובני דור ה־Z פיתחו שפה משלהם. לפיכך, אתייחס לספר שמציע, בדיוק כמו שמו, את הדברים שבדרך כלל לא מלמדים אותנו באופן מסודר בתיכון: מבוא לטבע האנושי, התמודדות עם דחיינות, בני אדם כמשאב חיובי וחיוני, שליטה בכעסים, איך להיות יזמים ועוד. בספר (שמעוצב בפונטים קטנטנים עד זעירים), הנחת העבודה של הילזנרט היא שמערכת החינוך כשלה, שבית הספר הוא בעיקר בזבוז זמן למרות שמורים עושים כמיטב יכולתם, ושהדרך אל הקוראים תיסלל מתוך הבנה של מצוקותיהם, וחבל – כי יש בהחלט בתי ספר שעושים עבודה נהדרת. מה כן? הילזנרט פורשת את משנתה כפעילה חברתית וכיזמית צעירה, ואם זה יכול לעזור אפילו למעט בני נוער שמרגישים שהם הולכים לאיבוד בתוך שטף המלל, המסרים, התיעוד העצמי והצילומים – אני בעד. 

“השיעורים שלא תלמדו בבית הספר" מאת נועה הילזנרט. עיצוב גרפי: קים דרמון. הוצאת כנרת־זמורה־דביר. מחיר: 98 שקלים

השיעורים שלא תלמדו בבית הספר (צילום: קים דרמון)השיעורים שלא תלמדו בבית הספר (צילום: קים דרמון)