בסוף השבוע האחרון ביליתי בנופש משפחתי בצפון. הנופש הוזמן מבעוד מועד, עוד בעיצומו של הגל הראשון, וזאת הסיבה היחידה שבגינה היה לנו מקום. ביישוב שבו נפשנו יש עשרות יחידות משפחתיות, ונכון לעכשיו כולן מפוצצות עד נובמבר לפחות. בעל המקום סיפר לנו שאנשים מתקשרים ופשוט מתחננים שימצא להם איזו פרצה בלו"ז, גם אם במחיר גבוה יותר. חלק ניכר מהפניות הגיעו אליו מערבים ישראלים, שרגילים לצאת לצימרים בסביבות חג הקורבן, והשנה נתקלו בחומה בצורה של סולד אאוט.

הביקוש המטורף הזה מתרחש למרות ההוראות המחמירות (והמובנות) של משרד הבריאות, שפוגעות לא מעט בשהייה בצימרים. כך, למשל, הן מנטרלות כמעט לגמרי את השימוש במתקני ג'קוזי, ומאלצות את הבעלים להשתמש בבריכה בכמויות כלור שעלולות לפוצץ נמל שלם. בצימר שבו שהינו יש במרכז החצר מעין מפלון מלאכותי, הזורם מתוך חדק של פיל (שכה אחיה), וגם זרם המים הזה מורכב בעיקר מכלור.

בחזרה לענייננו: העניין הזה מלמד על כמה דברים. קודם כל, למרות הפגיעה במצב הכלכלי יש עדיין שכבה גדולה מאוד של ישראלים שיכולים להרשות לעצמם להוציא כמה אלפי שקלים על צימר. בייחוד כאלה שהתרגלו לשהות בחו"ל בעת הזו של השנה, ונאלצים להתפשר על קסמי הגליל המערבי. ומהעבר השני - אחרי הפגיעה הקשה שספגו בעלי הצימרים, ואנשי תיירות הפנים בכלל, בתחילת הקורונה, הם קוצרים עכשיו בשמחה את הצורך לנפוש שהצטבר בקרב הצרכנים הנצורים. אני לא יודע אם בחשבון הכולל ההפסד הראשוני שלהם יתאזן מול הביקוש, אבל ברור לפחות שיש להם תקומה. וזה נכון גם ביחס לבעלי מסעדות שנהנים בקיץ הזה מפרוספריטי שנוצר בידי ציבור רעב, תרתי משמע.

אלה דוגמאות משמחות לחיים שחזרו למסלולם באופן חלקי לפחות, וסיפקו פיצוי לציבורים שנפגעו משמעותית. אבל אני מודה שכמי שעוסק בתחום התרבות הן גם מתסכלות אותי מאוד. אותו קיץ, שמאפשר לתחומי התיירות וההסעדה לפרוח מחדש, היה אמור להיות גם הבוננזה של תחום התרבות. הופעות מוזיקה פתוחות, הצגות ילדים בחופש הגדול, להיטי קיץ בבתי הקולנוע. וזה פשוט לא קרה. בזמן שמרבית המשק חוזר לשגרה, באופן כזה או אחר, התרבות נשארה מאחור. ונדמה שלאיש לא באמת אכפת.

כתבתי פה לא מעט על האחריות שיש לדעתי גם לגופי התרבות בארץ לאדישות של מרבית הציבור כלפי הפגיעה בתרבות. דיברתי על ניתוק, אליטיזם וגו'. ואני עדיין דבק בדברים האלה. אבל גם הם לא יכולים להסביר את ההתעלמות הבוטה והמוחלטת מתעשייה שלמה, שחלקה הגדול מציע בידור עממי ומסחרי בעליל, ועדיין הושלך למרתפי הקורונה.

אפשר להגיד בתשובה שהחזרת התרבות היא בעייתית במיוחד בגלל ההיבט הבריאותי. ריכוז של ציבור גדול בתוך חללים סגורים וגו'. זה בהחלט שיקול רלוונטי וחשוב, אבל גם הוא כבר לא יכול להסביר את גודל ההשתקה. המתווה שאושר השבוע, של הופעות בחוץ עם קפסולות, הוא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. הקיץ יסתיים בקרוב.

גם אירועים שנערכו בתוך אולמות סגורים, תחת פיקוח קפדני של מספר צופים וחבישת מסיכות, לא הוכחו כאירועים מידבקים. להפך, מדובר בקהל צייתני ואחראי מאין כמוהו. ודבר אחרון: איך לעזאזל אפשר לדבר על סכנת הידבקות בהצגה או בהופעה, בשעה שבכל שבוע נערכות הפגנות של אלפי אנשים העומדים בצמוד ללא כל חלוקה לקפסולות או הגבלה מספרית, ולחלופין - חתונות של אלפים בחברה החרדית? ומה לגבי חוף הים? והפארקים? כולנו עדים להתקהלויות גדולות על בסיס יומי כמעט.

מתוך כל אלה עולה מסקנה אחת עגומה ובלתי נמנעת. האנשים שנמצאים כרגע בצמרת קבלת ההחלטות לא ממש לחוצים מהשבתת התרבות, במקרה המקל, ואולי אפילו מרוצים ממנה. סוג של נקמה, השתקה, או סתם שמחה לאיד. וזה כבר בלתי נסבל. מדינה שבזה לתרבות שלה היא מדינה שראויה לבוז.

הפגנת עובדי תעשיית התרבות  (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)הפגנת עובדי תעשיית התרבות (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

על הסכין

  • שמתם לב שנתוני הקורונה הפכו לסוג של רעש רקע קבוע, שכבר כמעט לא מתעניינים בו? כמה נדבקו, כמה מונשמים, אפילו כמה מתו אתמול. סוג מאוד מעוות של שגרה, אף על פי שהמספרים הולכים ועולים כל הזמן. אנחנו הרבה יותר מתעניינים במספרים אחרים, כמו כמה נעצרו אחרי ההפגנה בבלפור. תודעה מעוותת.
  • "מנייאכ" (כאן 11) היא יופי של סדרת מקור, שעוסקת בשחיתות משטרתית ובמלחמות של מח"ש בצמרת המשטרה. לא נושא מקורי במיוחד, אבל עשוי באופן מותח, אמין ומבדר. הדובדבן הוא תצוגת המשחק הנהדרת של שלום אסייג, המגלם חוקר מח"ש הנלחם בטחנות רוח, שמפתיעה באיפוק ובהמון ניואנסים מענגים.
  • כמו חובבי כדורגל בכל רחבי העולם, חיכיתי בהתרגשות לשיבתה של ליגת האלופות. סוג של חמצן בתוך כל האפור הזה. אבל אני מצטער. משחקים בלי קהל הם כמו סקס בלי חדירה. השחקנים הכי טובים בעולם רצים מולך בקלוז־אפ, וזה עדיין נראה כמו משחק אימון לא מרגש באמצע הפגרה. יותר טוב מכלום, אבל לא רחוק ממנו.