משהו: נבקש שלא יהיה יותר גרוע. יותר טוב כבר היה לנו.
לפיד אמר בכנסת כאשר ביבי יושב מולו: “היית בשבת בגשרים. הסתובבתי בין הגשרים והבנתי מה מפחיד אותך כל כך. העובדה שפעם ראשונה אחרי הרבה זמן אנשים מחייכים מאחורי המסיכות". אתה רציני? פעם ראשונה הם מחייכים? אולי פעם ראשונה שהם שונאים כל כך חזק וכל כך ביחד, וכל כך מבסוטים מעצמם שהם שונאים. פעם ראשונה שהם מזינים האחד את השנאה של השני ברמה כזו, עד שהשנאה משתלטת עליהם, רותחת ובוערת בתוכם, שנאה שרק עוד שנאה תרגיע אותה, וגם זה רק לרגע, אז היא תדרוש עוד מנת שנאה, חזקה יותר. אפילו ההתמכרות הזו לשנאה איננה פעם ראשונה. הם מכורים ותיקים. וכמו מכורים הם מתעלמים ומדחיקים.
“אנחנו שונאים את ביבי?!", כתבו לי בטרוניה אנשים על קטע שכתבתי ובו תיארתי את המחלה הנפשית הזו ששמה שנאה לביבי, “אנחנו שונאים את ביבי?! אנחנו לא שונאים אותו. אנחנו מתעבים אותו". אני מניח שחלק מהקוראים לא יראו במשפט זה שום דבר לא הגיוני הצריך הגהה. לאנשים כאלה לפיד אומר: “התקווה נולדה מחדש".
יש מפגינים שהצרות שלהם הן בגלל הקורונה. הווירוס לא יעבור בהנפת שלט שנאה: כלא, כלא, כלא. איכשהו הם הכניסו לעצמם לראש שאם נתניהו ייעלם, הקורונה תיעלם. יש גם מפגינים שמצוקתם איננה הנגיף. "יהיה נפלא אם ביבי ילך", לוחש הדמיון שלהם, "לצעירים יהיו שתי דירות, וכולם יהיו רזים". והם מאמינים לו.
מול הקורונה, כולנו מחכים למדענים שימצאו פתרון שיגיע מן המדע. ניתן לנסח את מצבנו בקיצור: הפסקנו להאמין באלוהים והתחלנו להאמין במדע, ועכשיו אנחנו מתפללים שאלוהים יוכיח לנו שזו הייתה החלטה נכונה.
יש דף אינסטגרם ושמו “חיילות מצייצות". יום אחד מופיעה בו בקשה של חיילת שכותבת: “אני צריכה עזרה בלמצוא חייל חמוד שפגשתי ולא היה לי האומץ להביא לו את המספר שלי". היא מסרה פרטים שבכל זאת היא ידעה עליו: הוא משרת במודיעין בקריה, הוא היה פעם בנח"ל, הוא גר בכפר יונה. והיא מבקשת מכל החיילות, חברותיה האלמוניות לאותו דף אינסטוש, שאם הן מזהות אותו, שיעבירו את הפרטים למנהלת של אותו דף אינסטגרם.
דיברתי עם מי שמנהלת את הדף הזה, שמה ליאל סלמן. גיליתי צעירה שהיא קצינה בצה"ל, ואדם מעניין ויצירתי בחייה הפרטיים. היא הבטיחה לעדכן אותי אם ימצאו את הנסיך. עד רגע זה כבר עברו כמה שבועות, והוא לא התגלה.
זה מזכיר לי שפעם הגיע אליי לפינת השלולית מכתב של מי שכתבה לי בערך כך: אני צפרדעונת ופגשתי באוטובוס מישהו. היא מסרה תיאור שלו, ובעיקר משפט חכם מתוך “הנסיך הקטן" שהיה צבוע בכתב ידו על התרמיל שלו. הוא לא ביקש ממנה מספר טלפון והיא לא הפילה לתיקו בטעות פתק עם מספר הטלפון שלה, והוא אבד לה לנצח ולבה נשבר. היא ביקשה במכתבה שאם מישהו יודע שזה הוא, שיכתוב בבקשה. שיכתוב למערכת “מעריב" אליי, ואני אעביר את המכתב אליה.
פרסמתי את מכתבה בפינת השלולית. קיבלתי שבע מעטפות ובהן מכתבים של בחורים שהודיעו שזה הם. לא ידעתי מה לעשות, ושלחתי לה את כולם. היא סיפרה לי במכתב יותר מאוחר: “נפגשתי עם כולם. כולם היו בחורים נחמדים. אף אחד מהם לא היה הוא". מה שמראה שמפגשים בשלולית בין נסיכות וצפרדעים תלויים ברגע קסם אחד שלא חוזר. צפרדעים, אל תיתנו לנסיכות לחפש אתכם אחרי שהרגע חולף, כי לעולם לא יחזור הרגע הזה בשלוליות, הרגע שבו נסיכה וצפרדע, צפרדעונת ונסיך נפגשים.
התרעות פיקוד העורף