משהו: נבקש שלא יהיה יותר גרוע. יותר טוב כבר היה לנו.  

עיוורון ושמו תקווה

יאיר לפיד, ידידי מנוער, מי שהייתי עורכו ומי שהיה שותפי למדור אישי במוסף זה, והשואף להיות מנהיגי לעתיד, עמד בכנסת ודיבר על תקווה. המילה תקווה חביבה על בני אדם מטיפוס מסוים. אם מישהו רוצה תקווה, תן לו את המילה הזו, והוא שלך. זה לא מחייב, תקווה. מילה יפה מאוד, שמה שטוב בה הוא שמדובר בעתיד. לכן, כשאין למישהו הישגים לדבר עליהם, וההיגיון אומר שאין סיבה להאמין שיהיו לו הישגים דומים להישגי ישראל עד כה, הרי אין טוב מאשר להבטיח תקווה. לפיד מדבר לאנשים שאם תגיד להם תקווה, הם ירוצו להצביע עבורך. בעברית מדויקת יש לומר אשליה, אבל עברית מדויקת לא מביאה בוחרים. קשה להביא אנשים לבחור בך אם אתה אומר להם את האמת: “אני מבטיח לכם אשליה".

לפיד אמר בכנסת כאשר ביבי יושב מולו: “היית בשבת בגשרים. הסתובבתי בין הגשרים והבנתי מה מפחיד אותך כל כך. העובדה שפעם ראשונה אחרי הרבה זמן אנשים מחייכים מאחורי המסיכות". אתה רציני? פעם ראשונה הם מחייכים? אולי פעם ראשונה שהם שונאים כל כך חזק וכל כך ביחד, וכל כך מבסוטים מעצמם שהם שונאים. פעם ראשונה שהם מזינים האחד את השנאה של השני ברמה כזו, עד שהשנאה משתלטת עליהם, רותחת ובוערת בתוכם, שנאה שרק עוד שנאה תרגיע אותה, וגם זה רק לרגע, אז היא תדרוש עוד מנת שנאה, חזקה יותר. אפילו ההתמכרות הזו לשנאה איננה פעם ראשונה. הם מכורים ותיקים. וכמו מכורים הם מתעלמים ומדחיקים.

יאיר לפיד בדיון במליאה (צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת)יאיר לפיד בדיון במליאה (צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת)

“אנחנו שונאים את ביבי?!", כתבו לי בטרוניה אנשים על קטע שכתבתי ובו תיארתי את המחלה הנפשית הזו ששמה שנאה לביבי, “אנחנו שונאים את ביבי?! אנחנו לא שונאים אותו. אנחנו מתעבים אותו". אני מניח שחלק מהקוראים לא יראו במשפט זה שום דבר לא הגיוני הצריך הגהה. לאנשים כאלה לפיד אומר: “התקווה נולדה מחדש".

תקווה אתם רוצים? תקווה אתם אוהבים? יש לי בשבילכם: משיח. אין תקווה חזקה יותר ומצליחה יותר מאשר המשיח. זו תקווה שממלאה יהודים בהצלחה מרובה כבר דורות רבים. בעצם, לא רק יהודים. ההבדל בין הנוצרים ליהודים איננו כה גדול בנושא התקווה. בשני המקרים מדובר באנשים שיושבים ומחכים בתקווה ליד דלת שעליה כתוב: “משיח". על אחת הדלתות יש פתק: “בקרוב אגיע", על הדלת השנייה יש פתק: “תכף אשוב". הצטרפו אליהם, אל המחכים למשיח, ותקבלו תקווה אינסופית כמה שאתם רוצים. אם לא תביטו על עצמכם רגע מהצד, ואם לא תקראו לתקווה אשליה, הכל יהיה בסדר. אנשים המאמינים במשיח חיו בעבר וחיים גם היום חיים שלמים מלאים בתקווה, וגם אתם הצטרפתם.
הבעיה עם התקווה שהיא לעולם לא מגיעה. נזכרתי במשפט שכבר ציטטתי פעם במדור זה: “המשיח יגיע רק אחרי שלא צריך אותו. המשיח יגיע יום אחד אחרי ביאת המשיח". זו אמירה לא מוכרת של קפקא.

יש מפגינים שהצרות שלהם הן בגלל הקורונה. הווירוס לא יעבור בהנפת שלט שנאה: כלא, כלא, כלא. איכשהו הם הכניסו לעצמם לראש שאם נתניהו ייעלם, הקורונה תיעלם. יש גם מפגינים שמצוקתם איננה הנגיף. "יהיה נפלא אם ביבי ילך", לוחש הדמיון שלהם, "לצעירים יהיו שתי דירות, וכולם יהיו רזים". והם מאמינים לו.

עם זאת, עיקר המפגינים לוחמים להשתחרר מבעיותיהם, אבל כשהם מתחילים לחשוב על בעיותיהם, הם מגלים שבעצם אין להם שום בעיות.
התקווה שלי היא שכל המתרפקים על התקווה והדמיון יזכרו גם שרוב העם מקווה דווקא אחרת. רוב העם חושש מאוד, ויש לו תקווה מוחשית: שהדמוקרטיה הישראלית, שבה הוא בוטח, תישאר כמו שהיא. שלא תידרדר לשיטה שבה אם בעיני מישהם לא מוצאות חן תוצאות הבחירות - יבטלו אותן. זו התקווה האמיתית: שיקבלו את הכרעת העם. תקווה ראויה. בסך הכל תקווה להמשך הדמוקרטיה. תקווה שלרבים יש חשש שלא תתקיים.

ועוד משהו:

מול הקורונה, כולנו מחכים למדענים שימצאו פתרון שיגיע מן המדע. ניתן לנסח את מצבנו בקיצור: הפסקנו להאמין באלוהים והתחלנו להאמין במדע, ועכשיו אנחנו מתפללים שאלוהים יוכיח לנו שזו הייתה החלטה נכונה.  

פינת השלולית

יש דף אינסטגרם ושמו “חיילות מצייצות". יום אחד מופיעה בו בקשה של חיילת שכותבת: “אני צריכה עזרה בלמצוא חייל חמוד שפגשתי ולא היה לי האומץ להביא לו את המספר שלי". היא מסרה פרטים שבכל זאת היא ידעה עליו: הוא משרת במודיעין בקריה, הוא היה פעם בנח"ל, הוא גר בכפר יונה. והיא מבקשת מכל החיילות, חברותיה האלמוניות לאותו דף אינסטוש, שאם הן מזהות אותו, שיעבירו את הפרטים למנהלת של אותו דף אינסטגרם.

דיברתי עם מי שמנהלת את הדף הזה, שמה ליאל סלמן. גיליתי צעירה שהיא קצינה בצה"ל, ואדם מעניין ויצירתי בחייה הפרטיים. היא הבטיחה לעדכן אותי אם ימצאו את הנסיך. עד רגע זה כבר עברו כמה שבועות, והוא לא התגלה.

זה מזכיר לי שפעם הגיע אליי לפינת השלולית מכתב של מי שכתבה לי בערך כך: אני צפרדעונת ופגשתי באוטובוס מישהו. היא מסרה תיאור שלו, ובעיקר משפט חכם מתוך “הנסיך הקטן" שהיה צבוע בכתב ידו על התרמיל שלו. הוא לא ביקש ממנה מספר טלפון והיא לא הפילה לתיקו בטעות פתק עם מספר הטלפון שלה, והוא אבד לה לנצח ולבה נשבר. היא ביקשה במכתבה שאם מישהו יודע שזה הוא, שיכתוב בבקשה. שיכתוב למערכת “מעריב" אליי, ואני אעביר את המכתב אליה.

פרסמתי את מכתבה בפינת השלולית. קיבלתי שבע מעטפות ובהן מכתבים של בחורים שהודיעו שזה הם. לא ידעתי מה לעשות, ושלחתי לה את כולם. היא סיפרה לי במכתב יותר מאוחר: “נפגשתי עם כולם. כולם היו בחורים נחמדים. אף אחד מהם לא היה הוא". מה שמראה שמפגשים בשלולית בין נסיכות וצפרדעים תלויים ברגע קסם אחד שלא חוזר. צפרדעים, אל תיתנו לנסיכות לחפש אתכם אחרי שהרגע חולף, כי לעולם לא יחזור הרגע הזה בשלוליות, הרגע שבו נסיכה וצפרדע, צפרדעונת ונסיך נפגשים.