לאט ובזהירות הולכת ומתפוגגת רמת הכוננות בצפון, מהגבוהות שידע צה"ל בשנים האחרונות. השבוע החל הצבא לדלל את כוחותיו, והלוחמים כבר קיבלו אישור לצאת הביתה. את עיקר תשומת הלב תופסת כעת עזה, כי בחמאס החליטו שהגיע הזמן להחזיר את הרצועה למרכז סדר היום. 
ועדיין, חסן נסראללה לא סגר את החשבון עם ישראל. עד האסון בביירות היו משוכנעים במערכת הביטחון שפעולה נוספת של חיזבאללה היא עניין של זמן. אנשי ארגון הטרור חיפשו את נקודות התורפה והמתינו לטעות של כוחות צה"ל על הגבול. הם לא קיבלו את ההזדמנות. 

עם הצרות הגדולות מבית והפניית האצבע המאשימה מצד רבים בציבור הלבנוני כלפי חיזבאללה, כאחד האשמים המרכזיים במצב שאליו נקלעה המדינה, נסראללה מבין שהוא לא יכול לאפשר לעצמו עכשיו לבצע פעולה נגד ישראל, שאולי תגרור עימות משמעותי. במערכת הביטחון סבורים שכאשר הענן הסמיך יתפוגג מעל שמי לבנון והיציבות תחזור למדינת הארזים, הוא עוד יחזור לתבוע את המחיר. בינתיים מתמודד צה"ל עם הטענות שעלו על שחיקת ההרתעה, בעקבות האירוע בהר דב - שבמהלכו אפשר למחבלי חיזבאללה לחזור לשטח לבנון בלי פגע. 

זו כנראה הסיבה לכך שחיל האוויר מפרסם את הנתונים על פעילותו בשנים האחרונות, במה שמכונה המב"ם - המערכה שבין המערכות שמנהלת ישראל נגד איראן וחיזבאללה, ובמידה רבה נגד התעצמותה הצבאית המחודשת של סוריה. לפי הנתונים, בשלוש השנים האחרונות תקף חיל האוויר 955 פעמים. השנה בוצעו מבצעים שלפי הגדרת החיל הינם ברמת מורכבות גבוהה יותר מאשר תקיפת הכור בסוריה. מאז התפשטות הקורונה, בחיל האוויר טוענים שהם הגבירו את הלחץ, מתוך החלטה לנצל את המצב. 

על כל פעולה שלאחריה חיזבאללה מאיים בתגובה אלימה נגד ישראל מתבצעות עשרות תקיפות שפגעו קשה באינטרסים שלהם (למשל בהתבססות ברמת הגולן ובפרויקט הטילים המדויקים) ועברו מתחת לסף הרעש. אחרי שבע שנים של פעילות ישראלית במב"ם, אפשר לספור על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים שבהן איראן וחיזבאללה הצליחו להוציא אל הפועל פעולות איכותיות נגד צה"ל. 

כך שכל מי שמספיד את ההרתעה הישראלית מול חיזבאללה צריך לזכור גם את זה. ישראל נרתעת כמו מדינות אחרות בעולם ממלחמה, ועדיין מנהלת מערכה נגד התעצמות אויביה שכמוה לא ניהלה בעבר, תוך לקיחת סיכונים מושכלים. הרעיון הוא לשמור על חופש הפעולה, בלי להיגרר למלחמה.

מאז הפלת מטוס הקרב בפברואר 2018 מאש נ"מ סורית, מגדיר מפקד חיל האוויר עמיקם נורקין לפקודיו שבמסגרת הפעילות המתבצעת במב"ם, המשימה שלהם היא לא להיפגע. זאת בניגוד למה שמצופה מהם במלחמה, שגם במחיר סכנת חיים יש לעמוד במשימות השונות. במב"ם ביטחון הכוחות קודם לפגיעה באמל"ח, במשלוחי הנשק ובמערכות ההגנה האוויריות על אדמת סוריה. אותם אפשר יהיה להשיג גם מחר. אז במקום לדבר על מושג חמקמק כמו הרתעה, נכון יותר לדבר על מדיניות. מדיניות אינה מתבטאת רק באופן הפעלת הכוח הצבאי. מניעת ההתבססות האיראנית או התעצמות חיזבאללה לא תתרחש ללא מהלכים דיפלומטיים בינלאומיים. 

בזירה הצפונית פועלת ישראל באופן עקבי במסגרת מדיניות סדורה. אפשר להתווכח על היעילות שלה ועל השאלה אם היא מקרבת או מרחיקה מלחמה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שישראל יוזמת ומנצלת את האיכויות הטכנולוגיות והיתרון המודיעיני שלה, כך שפעמים רבות היא נמצאת כמה צעדים לפני האויבים שלה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי באירועים טקטיים כמו בהר דב או בחיסול החוליה ברמת הגולן.

הכיוון: הסלמה 

שריפה ביער שוקדה (צילום: איציק לוגסי, יערן קק״ל)שריפה ביער שוקדה (צילום: איציק לוגסי, יערן קק״ל)

בחזית העזתית המצב שונה. שם חמאס קובע פעם אחר פעם את העיתוי ואת הקצב כדי לקדם את האינטרסים שלו מול ישראל והעולם.
ההתחממות השבוע בעזה לא צריכה להפתיע איש. אסור לזלזל בפגיעה בתחושת הביטחון של התושבים ובנזק שנגרם מבלוני התבערה והנפץ, אבל זו אינה הבעיה המרכזית. למערכת הביטחון ברור שאנחנו בכיוון המוכר של הסלמה הדרגתית במצב הביטחוני בדרום. עוד כמה ימים של שריפות, החרפה בתגובות של ישראל ומכאן קצרה הדרך לחידוש ירי הרקטות והסלמה משמעותית. 

בחודשים האחרונים, על רקע מגיפת הקורונה, עזה הייתה שקטה במיוחד. בכירים בצה"ל סברו שדווקא בעיתוי הזה, שבו ישראל לא נסחטת על ידי חמאס, נכון ללכת לגישה מרחיבה בכל הקשור לסיוע לרצועה. עמדה דומה הועלתה עוד לפני שהחלו הפרות הסדר האלימות וצעדות השיבה על הגדר. כמו היום, גם אז זיהה צה"ל את המשבר הכלכלי והאזרחי בעזה, וחשבו שנכון לבצע צעדים לקראתו מעמדה של החלטה ולא של סחיטה.

לאחר שנתיים של אלימות, חמאס ויחיא סנוואר קיבלו הרבה יותר ממה שהיה להם קודם: פרויקטים בינלאומיים, בית חולים, הבטחות לאזור תעשייה על הגבול וכסף קטארי. ההקלות שישראל סירבה להן קודם והותנו בהתקדמות בנושא השבויים והנעדרים התממשו בעקבות הלחץ של חמאס. בחינה של מבצעי צה"ל ברצועה מאז עופרת יצוקה חושפת כי בסיומו של כל מבצע, חמאס הצליח לממש את תביעותיו: צמצום השטח הביטחוני הסמוך לגדר, פתיחת מעברים ממצרים והקלות נוספות. אבל גם מחיר ההרס ברצועה היה כבד. 

עכשיו ההתנהלות החמאסית שונה. אפשר להקביל אותה למב"ם של צה"ל בזירה הצפונית. מערכה שבין המערכות שנועדה להשיג יעדים שונים בלי לגרור את האזור למלחמה. מדי פעם המצב מידרדר לסבבי הסלמה קצרים, שנבלמים במהירות יחסית לאחר התערבות מצרים כגורם מתווך בין ישראל לחמאס.

עוד יגיע היום שבו תידרש ממשלת ישראל להסביר איך אחרי למעלה משנתיים שבהן חמאס משתמש באותם כלים הגענו למצב שבו ראש הממשלה זקוק לתפאורה של מטוסי קרב בביקור בבסיס חיל האוויר כדי לאיים על יחידת הבלונים של בני זווארי בפעולה העוצמתית שבדרך.
השגת הסדר ארוך טווח שייצב את המציאות הביטחונית בדרום היא משימה מורכבת, אך ישראל לא יכולה להסתפק רק ברצון לשקט מהרצועה.

מעט מדי דיונים אסטרטגיים מתקיימים בנושא בין הדרג המדיני לצבאי, ובדרך כלל מגיעים אליהם רק עם הגב אל הקיר. זו הסיבה לכך שבכל פעם נוקטת מערכת הביטחון תגובה אחרת לשיגור הבלונים: יום אחד תקיפות, יום אחר סגירת מעברים וצמצום מרחב הדיג. כל יום נראה כאלתור שנועד להרוויח זמן עד שהקטארים יפתחו את הארנק, ישלחו כסף לרצועה ויביאו לשקט המיוחל. 

אין פתרונות קסם, נוהגים לומר הבכירים בישראל לגבי רצועת עזה. אבל אין באמירה הזו כדי לפטור את הממשלה מקביעת מדיניות ברורה ומקבלת החלטות אמיצות במישור המדיני או במישור הצבאי, גם במחיר של הסלמה. במצב עניינים כזה, שבו ישראל בעיקר מחליטה לא להחליט, אין פלא שמי שקובע את מהלך העניינים הוא חמאס.
 
tguvot@maariv.co.il