"למה קראתם לי, חופי הפלא,
למה כזבתם, אורות רחוקים?"
(רחל, 1930)
ליד קברו של יהושע בלנקי, בן 24 במותו, אני משתהה אף יותר מאשר ליד הקברים של רחל המשוררת או ברל כצנלסון, שלא לדבר על דוגמה קרובה יותר לימינו אנו כנעמי שמר. לא מותו בדמי ימיו הוא שמושך את תשומת לבי, גם לא העובדה שנפל בקדחת, ממש כמו רעיו שקבורים לצדו. דווקא ההקדשה על המצבה: "בשנה החמישית לעבודתו בארץ ישראל", היא זו שצדה את עיני. אנשים נוטים לרוב להתחיל ולמנות מחדש את ימיהם בעקבות אירוע מכונן: יום שבו ניצלו בנס מצרה או יום שבו עברו ניתוח מציל חיים. והנה, רעיו של אותו יהושע - שאף על פי שיש לו שם ושם משפחה, מת כמעט אלמוני - חשבו שכדאי להנציח את העובדה שנולד מחדש כחלוץ בארץ ישראל.
בשבוע שעבר סיפרתי כאן על אהבתי לגולן על נופיו ותושביו, אבל לא על הדרך לשם, שהארכתי בכוונה כדי לעבור במקום שבו חייב כל ישראלי לבקר ולו פעם אחת בחייו: בית העלמין של קבוצת כנרת. הביקור כאן הוא חובה לא רק מפני שהמצבות בבית העלמין הזה הן הדבר הקרוב ביותר שיש לנו להר ראשמור, שבו חצובים בסלע דיוקנאותיהם של אבות האומה האמריקאית, אלא מפני שדווקא השמות המוכרים פחות שחקוקים על לוחות השיש, יותר מהשמות המפורסמים, הם שמספרים את סיפורו של דור המייסדים בארץ הזאת.
בשנים האחרונות היה הוותק לעול, כמעט למשהו שצריך להתנצל עליו. הן במישור הלאומי והן במישור האישי. שכן למי שנולד בישראל של העשורים האחרונים, אחרי המהפך החברתי של 1977 (והוא היה חברתי הרבה יותר משהיה פוליטי), נדמה כאילו התושבים הוותיקים, רובם ממוצא אשכנזי, ירדו ארצה מאוניות פאר, נקלטו מיד בסביון וכפר שמריהו והחלו בשעבוד עולי המזרח - מכליאתם במעברות ועד הדרתם ממוקדי הכוח של החברה בישראל.
אבל על שפת ים כנרת, באחד המקומות השלווים והיפים בישראל, נשמע משק ענפי ההיסטוריה ומזכיר את האמת, אם יש עוד ערך שאינו יחסי למילה הזו. יש כאן מצבות לתינוקות שלא סיימו את שנתם הראשונה, יש כאן מצבות של חברים ששלחו יד בנפשם, מי שגופם עמד בפני הקדחת והפרעות, אבל הנפש קרסה אל התהום שנפערה בין בית הוריהם בנכר לחייהם כחלוצים בארץ ישראל.
יש כאן מצבה, למשל, למגורשי תל אביב בימי מלחמת העולם הראשונה: שמות וגילים חקוקים באבן, עדות לימים שבהם שרר בארץ רעב נוראי שכילה עשרות אלפים(!) ממתי המעט שחיו בה. יש פה מצבות לבני היישוב שנפלו בפרעות או במלחמת תש"ח, בנים למשפחות שגוננו עליהם בהצלחה מרעב ומחלות אך מסרו את נפשם על הגנת העם והמדינה שבדרך. זו הסיבה לכך שבית העלמין הזה מחולל סערת רגשות, כשהלב בוכה ומתפוצץ מגאווה בעת ובעונה אחת.
בשנים האחרונות עלה לדיון, בצדק מוחלט, סבלם הפיזי - ובעיקר התרבותי - של עולי המזרח, ששוכנו במעברות והיו לאזרחים סוג ב' במדינת היהודים. היה זה עוול היסטורי שבחלק מהמקרים הותיר צלקות בבני הדור השני והשלישי לעלייה ההיא - וטוב שהוסרו מהם התחבושות כדי שיגלידו לאור השמש הישראלית. אבל הביקור בבית העלמין בכנרת ראוי שילמד אותנו שהישראליות אינה משחק סכום אפס: האתוס הישראלי הוא פסיפס של תקווה, אבל גם של סבל. מי שחושב שהגיעו לכאן מיוחסים מאירופה שהיו לאדוני הארץ הזאת, טועה בתום לב או מטעה בכוונת זדון.
הם עלו לארץ שבה יתושי האנופלס היו מסוכנים לא פחות מהשכנים הערבים - וזה לא שהאחרונים קיבלו אותם בזרועות פתוחות. הם איבדו את שפיות דעתם בעבודה הקשה וברעב, או הקשיחו את לבם נוכח מותם של חבריהם הטובים, לעתים גם של ילדיהם - ולא נתנו לטרגדיות האישיות לסכל את החלום הלאומי.
חלק גדול מבני הדורות הבאים שהעמידו על אף כל הקשיים, נולדו לחיי שפע, ירשו רכוש שנצבר בדם הוריהם ובטוחים שדם כחול זורם בעורקיהם. מרגיז אותי שהם בטוחים ש"גנבו להם את המדינה" רק מפני שאריק איינשטיין (כמייצגה של "ארץ ישראל הישנה והטובה") מושמע היום פחות מעומר אדם. עוד יותר מכעיס אותי שהם הפכו לעיוורים פוליטית, עד כדי כך שהקימו תנועת נוער לקשישים אל מול בית ראש הממשלה, בלי להבין שהם חלק מהבעיה, לא מהפתרון.
אבל לפחות כאן, במקום שבו ערכה רחל המשוררת את חשבון הנפש שמעלה דמעות בעיניי גם מקץ 90 שנה, אי אפשר שלא להצטמרר נוכח המחיר הבלתי נתפס ששילם כאן דור המייסדים של המפעל הציוני תמורת ה"ותק", שלא זכו בו מן ההפקר אלא קנו אותו בדם, כדם לבה של רחל המשוררת, שתהתה למה כיזבו לה אותם חופים רחוקים, שנה לפני שמתה משחפת. רק על עצמה לספר ידעה המשוררת - והנה סיפרה סיפור שאסור כי יישכח.