יתרה מכך, ביטול הסיפוח אמור להוביל להחזרת ההסכמים הביטחוניים בין הרשות וישראל. הרי עד להכרזה הישראלית על הכוונה לבצע את הסיפוח ב־1 ביולי, התיאום הכלכלי, הביטחוני והאזרחי בין הרשות לבין ישראל התנהל על מי מנוחות. הרשות עצרה הכל כדי ללחוץ על ישראל לבטל את הסיפוח, והנה הוא מבוטל. אז מדוע לא לחדש מיד את התיאום, ובנוסף לקדם בברכה את ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות?
ההסכם גרר תגובות נזעמות כל כך ברמאללה משתי סיבות מרכזיות. האחת המדינית, המוכרת והידועה - הסכסוך הישראלי־פלסטיני איבד מיוקרתו, ולפתע פתאום מדינה שמהווה ציר מרכזי במחנה הסוני מעדיפה את האינטרסים שלה עצמה על פני הטיפול בפלסטינים, וצועדת בראש מורם לקראת הסכם נורמליזציה עם ישראל. זה מזכיר במידה רבה את התגובה הנעלבת של אש"ף בעקבות הסכם השלום בין ישראל ומצרים. אחד הגזרים הקבועים במשאים ומתנים בין ישראל לפלסטינים היה שאם הצדדים יגיעו להסכם שלום, מדינות ערב הסוניות יחתמו עמה גם כן על הסכמי שלום. מכאן שהמוטיבציה הישראלית לחדש את המו"מ עם הפלסטינים, שגם כך כמעט לא הייתה קיימת, תיעלם כעת כמעט לחלוטין.
מאז הפך דחלאן לחברו ויועצו הקרוב של MBZ. הוא מעורב בשלל פרויקטים כלכליים, לא רק באזור המפרץ אלא גם באירופה, ובגלל זה זכה לאזרחות סרבית. כל איש עסקים ישראלי שעבד בשנים האחרונות באיחוד האמירויות או במפרץ הפרסי מודע לכוחו ולהשפעתו העצומה של דחלאן, שהפך עם השנים לאיש עסקים מהעשירים באזור רווי אנשי עסקים עשירים. ובכל הזמן הזה שימר דחלאן את ערוצי ההשפעה שלו על רצועת עזה וגם על הגדה.
בגידות וסכינים
אך לא רק אבו מאזן ומקורביו תקפו את ההסכם. גם שלל הבכירים האחרים בפת"ח שנחשבים כמועמדים לרשת את עבאס טענו כי מדובר במהלך של סכין בגב שמאחוריו עומד דחלאן. גם הם הבינו כי ההסכם עלול לסמן את שובו של דחלאן לעניינים. אבו פאדי, ששמו כמעט נדחק מבורסת השמות של "היורש הפוטנציאלי", כעת חוזר ובגדול, לנוכח התמיכה הגדולה שלה הוא זוכה לא רק בקרב מדינות ערב, אלא גם בארה"ב ובממשל טראמפ. ואכן נראה שהשבוע נטרפו הקלפים ומאבק הירושה נפתח מחדש.
דחלאן נהנה עדיין מקשרים ענפים בקרב פעילי פת"ח ברצועת עזה. הבעיה הגדולה היא שפת"ח כתנועה כמעט לא רלוונטית בעזה לנוכח הדומיננטיות של חמאס ושלטון הדמים שלו שם. אף קבוצה, נאמנה ככל שתהיה לדחלאן, לא תעז לקרוא תיגר על חמאס בעזה. לעומת זאת, בגדה המערבית מצבו מורכב יותר. יש לו תומכים מסוימים בעיקר בקרב פעילי תנזים במחנות הפליטים, אולם יש לו שם תחרות קשה מצדם של בכירים אחרים בפת"ח, שמנסים לקרב אליהם את אותם אנשים ממש במטרה לסייע להם להשתלט על מוסדות פת"ח "ביום שאחרי" אבו מאזן.
אחד הראשונים שתקפו את מעורבות דחלאן בהסכם היה ג'יבריל רג'וב, שללא ספק נחשב לאחד המועמדים הבולטים לרשת את עבאס. היריבות בין "אבו ראמי" (רג'וב) לבין אבו פאדי גדולה בהרבה מזו ששוררת בין אבו מאזן לדחלאן. השניים, שהיו בגדר חברים טובים, הסתכסכו קשות ב־2002 במהלך מבצע חומת מגן. במהלך שלקוח כמעט מסדרה נוסח "בית הקלפים", דחלאן "הפקיד" את מרואן ברגותי, שנמלט מישראל באותן שעות קריטיות, במפקדת הביטחון המסכל בביתוניא (רג'וב היה אז מפקד הביטחון המסכל) כדי לגרום לישראלים להסתער על המפקדה.
ואכן הישראלים לא הכזיבו והסתערו. ברגותי נמלט מהמקום כמה שעות לפני כן, ובסופו של דבר חייליו של רג'וב נכנעו ומסרו את נשקם. מיד לאחר מכן יצא דחלאן לתקשורת והאשים את רג'וב בכניעה מבישה ומסירה של פלסטינים לידי ישראל. רג'וב הבין את גודל הבגידה ואת המהלך שעשה דחלאן, ומאז השניים אינם מדברים ביניהם ורק מבקשים זה את ראשו של זה.
לעומת דחלאן, לרג'וב יש בסיס תמיכה עממי נרחב מאוד בעיקר באזור דרום הגדה ומרכזה. חברון ובית לחם נחשבות למעוזים של האיש שגדל בדורא בדרום הר חברון. הוא נהנה מתמיכה בקרב רבים מצעירי פת"ח, "השביבה", ובנוסף, החל לצבור מעמד מדיני נכבד, בעיקר לנוכח פעולותיו נגד הסיפוח.
מה יקרה ביום שאחרי קשה לומר. האם הבכירים הללו יצליחו לפעול זה לצד זה ולבחור מועמד ראוי אחד שיוביל את המחנה הפלסטיני, או שנהיה עדים להתפוררות הרשות ולקרבות ירושה עקובים מדם? לא ברור גם מה יהיו ההשלכות של מינוי יורש על מערכת היחסים עם חמאס. דחלאן נהנה לא מכבר מקשרים טובים עם האיש החזק של חמאס, יחיא סנוואר, על רקע ילדותם המשותפת במחנה הפליטים של חאן יונס. מנגד, אחיו של ג'יבריל רג'וב, נאיף, נחשב לבכיר בחמאס וגם זה עשוי לבסס קשר מסוים בין שתי התנועות. כך או כך, כל צעד שעושה אחד הבכירים הללו וכל התפתחות בזירה, הפלסטינית או הערבית, קשורים לשאלה הגדולה יותר - מי יהיה היורש.
התרעות פיקוד העורף