ברשות הפלסטינית כועסים מאוד על ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות. כל כך כועסים, עד שלעתים זה מזכיר ילד בן 3 בהתקף טנטרום חריף במיוחד, שנשכב במרכז הרחוב וצועק ללא סיבה של ממש.

לכאורה, זה היה אמור להיות שבוע נפלא מבחינת הרשות: המטרה מספר אחת שלהם בחודשים האחרונים - סיכול הסיפוח של הגדה המערבית (או חלקים ממנה) - הושגה בסיועו של לא אחר מאשר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ובעידודו של ממשל טראמפ. מאמץ דיפלומטי אדיר, הפגנות שהוכנו במשך שבועות ארוכים, מסעות שכנוע במדינות האיחוד האירופי ומדינות ערב - לכאורה הכל נשא פרי והבשיל לידי הצלחה כבירה: אין סיפוח.

הפגנות הפלסטינים נגד ההסכם הישראלי עם איחוד האמירויות. צילום: רויטרס

יתרה מכך, ביטול הסיפוח אמור להוביל להחזרת ההסכמים הביטחוניים בין הרשות וישראל. הרי עד להכרזה הישראלית על הכוונה לבצע את הסיפוח ב־1 ביולי, התיאום הכלכלי, הביטחוני והאזרחי בין הרשות לבין ישראל התנהל על מי מנוחות. הרשות עצרה הכל כדי ללחוץ על ישראל לבטל את הסיפוח, והנה הוא מבוטל. אז מדוע לא לחדש מיד את התיאום, ובנוסף לקדם בברכה את ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות?

ההסכם גרר תגובות נזעמות כל כך ברמאללה משתי סיבות מרכזיות. האחת המדינית, המוכרת והידועה - הסכסוך הישראלי־פלסטיני איבד מיוקרתו, ולפתע פתאום מדינה שמהווה ציר מרכזי במחנה הסוני מעדיפה את האינטרסים שלה עצמה על פני הטיפול בפלסטינים, וצועדת בראש מורם לקראת הסכם נורמליזציה עם ישראל. זה מזכיר במידה רבה את התגובה הנעלבת של אש"ף בעקבות הסכם השלום בין ישראל ומצרים. אחד הגזרים הקבועים במשאים ומתנים בין ישראל לפלסטינים היה שאם הצדדים יגיעו להסכם שלום, מדינות ערב הסוניות יחתמו עמה גם כן על הסכמי שלום. מכאן שהמוטיבציה הישראלית לחדש את המו"מ עם הפלסטינים, שגם כך כמעט לא הייתה קיימת, תיעלם כעת כמעט לחלוטין.

הסיבה השנייה, ואולי המשמעותית יותר במישור הפסיכולוגי, קשורה ליועצו של יורש העצר של האיחוד, מוחמד בן זאיד, MBZ: מוחמד דחלאן. דחלאן (אבו פאדי) נחשב ליריבו הגדול, הכמעט מיתי, של יו"ר הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן). "החתיאר", או הזקן, כפי שמכונה עבאס בקרב אנשיו, רואה בהסכם הזה עוד ניסיון של דחלאן לדחוק אותו מכס הנשיאות, וכמהלך קונספירטיבי במיוחד של אבו פאדי נגד הרשות ונגדו אישית.
בין השניים שוררת שנאה תהומית, שהחלה עוד בשלהי 2010, כאשר דחלאן הדליף דיווחים לתקשורת הערבית על שחיתותם של שני בניו של אבו מאזן, טארק ויאסר, וכן שמועות על כוונתו לבצע הפיכה. בתחילת 2011 נאלץ דחלאן, שהיה אחד הבולטים במאבק הירושה על תפקיד הראיס, לעזוב את הגדה המערבית (שלוש שנים לפני כן עזב את הרצועה לאחר שחמאס גירש משם את אנשיו) ועבר להתגורר באיחוד האמירויות.

מאז הפך דחלאן לחברו ויועצו הקרוב של MBZ. הוא מעורב בשלל פרויקטים כלכליים, לא רק באזור המפרץ אלא גם באירופה, ובגלל זה זכה לאזרחות סרבית. כל איש עסקים ישראלי שעבד בשנים האחרונות באיחוד האמירויות או במפרץ הפרסי מודע לכוחו ולהשפעתו העצומה של דחלאן, שהפך עם השנים לאיש עסקים מהעשירים באזור רווי אנשי עסקים עשירים. ובכל הזמן הזה שימר דחלאן את ערוצי ההשפעה שלו על רצועת עזה וגם על הגדה.

בגידות וסכינים

אך לא רק אבו מאזן ומקורביו תקפו את ההסכם. גם שלל הבכירים האחרים בפת"ח שנחשבים כמועמדים לרשת את עבאס טענו כי מדובר במהלך של סכין בגב שמאחוריו עומד דחלאן. גם הם הבינו כי ההסכם עלול לסמן את שובו של דחלאן לעניינים. אבו פאדי, ששמו כמעט נדחק מבורסת השמות של "היורש הפוטנציאלי", כעת חוזר ובגדול, לנוכח התמיכה הגדולה שלה הוא זוכה לא רק בקרב מדינות ערב, אלא גם בארה"ב ובממשל טראמפ. ואכן נראה שהשבוע נטרפו הקלפים ומאבק הירושה נפתח מחדש.

דחלאן נהנה עדיין מקשרים ענפים בקרב פעילי פת"ח ברצועת עזה. הבעיה הגדולה היא שפת"ח כתנועה כמעט לא רלוונטית בעזה לנוכח הדומיננטיות של חמאס ושלטון הדמים שלו שם. אף קבוצה, נאמנה ככל שתהיה לדחלאן, לא תעז לקרוא תיגר על חמאס בעזה. לעומת זאת, בגדה המערבית מצבו מורכב יותר. יש לו תומכים מסוימים בעיקר בקרב פעילי תנזים במחנות הפליטים, אולם יש לו שם תחרות קשה מצדם של בכירים אחרים בפת"ח, שמנסים לקרב אליהם את אותם אנשים ממש במטרה לסייע להם להשתלט על מוסדות פת"ח "ביום שאחרי" אבו מאזן.

אחד הראשונים שתקפו את מעורבות דחלאן בהסכם היה ג'יבריל רג'וב, שללא ספק נחשב לאחד המועמדים הבולטים לרשת את עבאס. היריבות בין "אבו ראמי" (רג'וב) לבין אבו פאדי גדולה בהרבה מזו ששוררת בין אבו מאזן לדחלאן. השניים, שהיו בגדר חברים טובים, הסתכסכו קשות ב־2002 במהלך מבצע חומת מגן. במהלך שלקוח כמעט מסדרה נוסח "בית הקלפים", דחלאן "הפקיד" את מרואן ברגותי, שנמלט מישראל באותן שעות קריטיות, במפקדת הביטחון המסכל בביתוניא (רג'וב היה אז מפקד הביטחון המסכל) כדי לגרום לישראלים להסתער על המפקדה.

ואכן הישראלים לא הכזיבו והסתערו. ברגותי נמלט מהמקום כמה שעות לפני כן, ובסופו של דבר חייליו של רג'וב נכנעו ומסרו את נשקם. מיד לאחר מכן יצא דחלאן לתקשורת והאשים את רג'וב בכניעה מבישה ומסירה של פלסטינים לידי ישראל. רג'וב הבין את גודל הבגידה ואת המהלך שעשה דחלאן, ומאז השניים אינם מדברים ביניהם ורק מבקשים זה את ראשו של זה.

ייאבק מול דחלאן על הבכורה? ג'יבריל רג'וב (צילום: רויטרס)ייאבק מול דחלאן על הבכורה? ג'יבריל רג'וב (צילום: רויטרס)

לעומת דחלאן, לרג'וב יש בסיס תמיכה עממי נרחב מאוד בעיקר באזור דרום הגדה ומרכזה. חברון ובית לחם נחשבות למעוזים של האיש שגדל בדורא בדרום הר חברון. הוא נהנה מתמיכה בקרב רבים מצעירי פת"ח, "השביבה", ובנוסף, החל לצבור מעמד מדיני נכבד, בעיקר לנוכח פעולותיו נגד הסיפוח.

עוד מתחרה שנחשב מועמד בולט במאבק הירושה הוא מחמוד אל־עלול, איש שכם וסגן יו"ר הוועדה המרכזית של פת"ח. הוא זוכה כמובן לתמיכה בגזרת שכם והוא אחראי במסגרת תפקידו על התנזים, אף על פי שאין משמעות הדבר שכל פעילי התנזים סרים למרותו. כרגע במחנה שלו ניתן למנות את חוסיין א־שייח', השר לעניינים אזרחיים שאחיו נהרג בידי חמושים לפני כשבועיים, ואת מפקד המודיעין הכללי מאג'ד פרג'.
בכיר אחר בפת"ח שמתעקש לראות עצמו כמועמד, אף שקשה לראותו כמי שמתמנה בבוא העת ליורש, הוא תאופיק טיראווי, גם הוא יריב משכבר הימים של רג'וב, שמנסה ליצור השפעה בקרב פעילי התנזים החמושים במחנות הפליטים של בלטה, עסכר ועוד. כל אחד מהבכירים הללו מסדר לעצמו בימים אלה מחנה אוהדים, פעילים חמושים וכמובן אמצעי לחימה, לקראת "היום שאחרי". וכאמור כעת חוזר למאבק הירושה, דחלאן.

מה יקרה ביום שאחרי קשה לומר. האם הבכירים הללו יצליחו לפעול זה לצד זה ולבחור מועמד ראוי אחד שיוביל את המחנה הפלסטיני, או שנהיה עדים להתפוררות הרשות ולקרבות ירושה עקובים מדם? לא ברור גם מה יהיו ההשלכות של מינוי יורש על מערכת היחסים עם חמאס. דחלאן נהנה לא מכבר מקשרים טובים עם האיש החזק של חמאס, יחיא סנוואר, על רקע ילדותם המשותפת במחנה הפליטים של חאן יונס. מנגד, אחיו של ג'יבריל רג'וב, נאיף, נחשב לבכיר בחמאס וגם זה עשוי לבסס קשר מסוים בין שתי התנועות. כך או כך, כל צעד שעושה אחד הבכירים הללו וכל התפתחות בזירה, הפלסטינית או הערבית, קשורים לשאלה הגדולה יותר - מי יהיה היורש.