ב־11 באפריל 1987 חתם שמעון פרס, אז שר החוץ, על הסכם חשאי בלונדון עם המלך הירדני חוסיין. ראש הממשלה היה יצחק שמיר, שעמד בראש ממשלת אחדות עם רוטציה. פרס הסתיר את דבר החתימה מראש הממשלה ומהממשלה עצמה, וניסה לקבוע עובדות בלתי הפיכות באמצעות הממשל האמריקאי. הוא הודיע על החתימה בדיעבד לשמיר, אבל סירב להראות לו את נוסח ההסכם. ההמשך ידוע: שמיר הצליח לטרפד את המזימה, אבל המהלך של פרס הפך שם דבר לנכלוליות ולחתרנות פוליטית חסרת גבולות.

והנה, ביום חמישי שעבר, חברי ממשלת ישראל, בראשם ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון, למדו מהתקשורת שהושג הסכם "שלום" עם איחוד האמירויות. ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצמו הודה שלא שיתף איש במהלך, תוך שלחש משהו לגבי חשש מהדלפות. אכן, הסבר שמתאים למורשת שמעון פרס.

נתניהו מתייחס להסכם עם איחוד האמירויות

מהו נוסח ההסכם? מהי ההתחייבויות שנתנה ישראל בתמורה ל"שלום" המופלא? איש לא יודע. חוץ מנתניהו ושמשיו, כמובן. דבר לא הובא לכנסת, לממשלה, לקבינט. נתניהו עיבר את מדינת ישראל בהתחייבויות בינלאומיות, שאיש מבעלי הסמכות לא יודע מהן.

במהלך השבוע פרצה סערה, כאשר פורסם שנתניהו נתן אור ירוק למכירת מטוסי קרב מתקדמים לאמירויות, כתמורה נוספת להסכם. קודם לכן התברר כי נתניהו הסכים לוותר על ספינת הדגל של הקמפיינים האחרונים שלו - הריבונות. בד בבד התפרסם בוושינגטון שנתניהו הסכים להקמת מדינה פלסטינית ולהקפאת הבנייה היהודית ביו"ש. נתניהו מכחיש הכחשות שונות ומשתנות, אבל ללא קשר למידת האמת שבהן, עצם המהלך לא נתפס. ברור שראש הממשלה חייב את מדינת ישראל ואזרחיה בהתחייבויות שונות, ויתר ויתורים באופן בלתי חוקי בעליל, כאילו היה שליט יחיד.

די לעיין בחוק יסוד "הממשלה" כדי להבין שהסמכות לקבל החלטות במדינה דמוקרטית נתונה לממשלה כולה. אלא אם כן שר או גורם שלטוני ספציפי פועל מתוקף הסמכה של חוק או של הממשלה. הממשלה אכן מסמיכה את הקבינט הביטחוני לקבל החלטות, אבל ראש הממשלה עצמו חסר סמכות לחתום על הסכם שכזה. שלא לדבר על הסכמה למדינה פלסטינית, תוכנית טראמפ, מסירת חלקים מהנגב ושאר ירקות.

גם במשטר נשיאותי לא ניתן לקבל החלטות כך, ישנם איזונים ובלמים. אפילו בחברה מסחרית ישנה אסיפה כללית ודירקטוריון, שהם בעלי הסמכות. לכן אם מנכ"ל או יו"ר דירקטוריון יקבלו החלטות מכוננות לבדם, ההחלטות לא יחייבו את החברה.

אלא שאצל נתניהו מדובר בדפוס שגרתי. כך הוא רקח והסכים לקבל את תוכנית טראמפ, על ההכרה במדינה פלסטינית הכלולה בה. כך הוא הודיע על תוכנית בר־אילן, כך הוא אישר לגרמניה לספק צוללות למצרים. כך הוא ניהל בתחילה את משבר הקורונה. חמוש בשרי הביטחון והחוץ שמינה לעצמו, ראש המוסד והמל"ל - הוא חורץ לבדו את גורלנו.

גם עכשיו אין לנו מושג מה באמת הוא התחייב והבטיח, כאשר לאף מילה של נתניהו לא ניתן להאמין. כפי שהכחיש שנתן אישור למכור צוללות למצרים, ונאלץ להודות בכך רק אחרי החשיפה של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. לכן לא מובן למה שרי כחול לבן לא מתקוממים ומדוע השרים וחברי הכנסת מהליכוד שותקים. איך זה שהם לא תובעים לראות את הנוסח המדויק והמלא של כל ההסכמים, לרבות מכתבי הצד וקריצות העין. גם עכשיו לא מאוחר, הגופים המוסמכים במדינה חייבים לדון ולהחליט מה מקובל עליהם. ועם נתניהו צריך לנהוג כמו עם כל פקיד ציבור שסרח, מי שחייב את המדינה ללא סמכות ותוך חריגה קיצונית מהרשאה.

חומוס באבו דאבי

לקשישים כמוני, בוגרי ההסכם עם מצרים, אוסלו, ירדן וההתנתקות - החזונות הוורדרדים שמשווקים לנו כעת נשמעים מוכרים ומעוררי קבס. נא לפשפש בארכיון ולהיזכר מה הבטיחו לנו ערב אוסלו, ערב ההסכמים עם מצרים וירדן. טיסות ישירות וניגוב חומוס בקסבה, מיזמים כלכליים שימלאו את כיסינו בדינרים, חיבור רשתות החשמל, מסעות תיירות לפירמידות ולפטרה. שום דבר מכל אלו לא התרחש, וגם אם נרשמו בתחילה ניצנים של קשרים, היחסים נעכרו במהרה. המדינות הפכו למסוכנות לישראלים.

עצם החתימה הביאה לגלי הסתה ולעוינות בתוך המדינות שאיתן עשינו "שלום". לרוב, ההסכמים החתומים רק פגעו ביחסים התת־קרקעיים הטובים ששררו לפני החתימה. למשל, שנים רבות שררו יחסים חמימים סולידיים עם המלך חוסיין ומשטרו. אלא שהחתימה על ההסכם איתם הרעילה לעד את התמונה. השלטון ההאשמי נאלץ להצטדק בקביעות בפני מרבית האוכלוסייה שלו ולהפגין עוינות ואגרסיביות כלפינו. עצם קיום ההסכם הפך מכשיר תמידי להפעלת לחץ וסחיטה נגדנו. מרוב שלום, הירדנים אפילו סירבו לחדש הסכמי חכירה על קרקעות נידחות בערבה ועל "אי השלום" בנהריים.  

אם תקשיבו לקושנר וטראמפ תבינו למה התחייב נתניהו (צילום: gettyimages)אם תקשיבו לקושנר וטראמפ תבינו למה התחייב נתניהו (צילום: gettyimages)

מה שנחתם עם יאסר ערפאת היה קטסטרופה מלכתחילה, אבל גם ההסכמים האחרים התבררו כלא יותר מהסכמי אי־לוחמה, תלויי אינטרסים. היות שעם אבו דאבי ואחיותיה לא הייתה לנו אף פעם לוחמה, וכיוון שגם עד היום שררו יחסים משופרים, אם כי בלתי רשמיים, מדוע לשלם מחיר כלשהו על הוצאת היחסים האלו לאור.

אומנם אי אפשר לזלזל בחשיבות הפורמליזציה של הקשרים עם מדינות מהציר הסוני, בייחוד כשיש להן אינטרסים שנהיה חברים שלהן. אבל דווקא בגלל הצורך שלהן בנו, כל מערכת יחסים חייבת להתבסס על הקבלה שלנו כפי שאנו: ציונים, שומרים על ארץ המולדת ועל האינטרסים הביטחוניים שלנו. בכל מקרה, נא לא לבנות יותר מדי על נופשונים באבו דאבי. ואם הם כן ייצאו לפועל, זו לא מטרה ששווה להקריב משהו למענה, רק בונוס.  

הפרת ההבטחות

הוא מסרב להגיד, מכחיש, מזגזג בין גרסאות שונות, אבל אם תקשיבו לג'ארד קושנר ולדונלד טראמפ, תבינו למה באמת התחייב בנימין נתניהו בפני האמריקאים והאמירתים.

קודם כל, מובן שההבטחה הכי גדולה של מערכות הבחירות שלו - הריבונות - הלכה לפח. תגדירו את זה איך שתרצו: הקפאה, הורדה מהשולחן, אין ספק שהאמריקאים נמלטו מ"דיל המאה", שהפך לגביהם ל"כאב ראש המאה". גם בגלל ההתקפות מאירופה והערבים, אבל גם משום ששאריות הימין האידיאולוגי הישראלי הצליחו להבהיר לגרעין הקשה של תומכי טראמפ - האוונגלי, שהתוכנית אינה ישועה אלא אסון. מקורבי ביבי מאשימים אנשים כמוני באחריות לנסיגה של טראמפ מהאור הירוק לריבונות, הלוואי שזה נכון, מדובר באות כבוד מרשים ביותר. כי תוכנית טראמפ היא התוכנית להקמת מדינה פלסטינית וחיסול עיקר ההתיישבות היהודית ביו"ש.

בכל מקרה, כפי שחזר ואמר קושנר השבוע, נתניהו הסכים להקמת מדינה פלסטינית וכנראה, כפי שנפלט לנשיא טראמפ, הסכים גם להקפאת ההתיישבות. דבר שקיים דה פקטו במידה רבה זה שנים. כמובן שהוא ימשיך להתעלם מההשתלטות הפלסטינית על כל שטחי C.

אולי עכשיו אנשי הימין שנפלו בפח הריבונות של נתניהו יתעשתו ויקלטו איך האיש הזה מתחפש למנהיג המחנה שלהם, בעודו מקדם את עמדות הצד השני. לפחות עכשיו הגיע הזמן להפנים ולצאת למאבק. כי שוב קיבלנו ממנו מוצר מובהק מבית השמאל הישראלי: הסכם על הנייר עם מדינה ערבית בתמורה לוויתורים טריטוריאליים, ריבוניים וביטחוניים, לצד אימוץ תפיסת העולם של השמאל הציוני.

tguvot@maariv.co.il