אף על פי שעד כה התנגד פרופ' רוני גמזו בתוקף להטלת סגר כללי, והסביר לא אחת כי מערכת הבריאות יכולה להתמודד עם המגיפה, לאחרונה נשמעים מכיוונו קולות אחרים. שינוי העמדה יכול להעיד על קשיים בהשגת המטרות שגמזו הציב לעצמו, אבל גם על הקושי הגובר להדוף לחצים ציבוריים ובעיקר פוליטיים. העובדה שגמזו שוקל ברצינות את האפשרות של הטלת סגר בחגים מאותתת על הלחץ שבו הוא מצוי.

אך השאלה המטרידה באמת אינה האם יוטל סגר. השאלה שצריכה להטריד את מקבלי ההחלטות היא כיצד הציבור יתמודד עם הגזירות - האם הוא יציית להוראות ויקפיד על הכללים כפי שהיה בגל הראשון, או שבשלב זה הציבור עבר איזשהו סף מנטלי שאין ממנו דרך חזרה?
ציות להוראות שפוגעות באיכות החיים וברווחה הפסיכולוגית שלנו דורש אחד משני הדברים: או שישורטט קו ברור מאוד בין המעשים שלנו להשלכות שלהם, כלומר שלאנשים יהיה רציונל ברור שמסביר מדוע עליהם לציית להוראות; או הפחד מההשלכות במקרה שנעבור על ההוראות וניתפס. לדוגמה, אף על פי שמפתה לנסוע מעל המהירות המותרת, חלק מהנהגים מצייתים לחוק בגלל ההשלכות הרות האסון האפשריות של נסיעה במהירות מופרזת, וחלק מצייתים בגלל הפחד להיתפס ולקבל קנס.

במילים פשוטות, ציות להוראות הוא תוצאה של כפייה, או של הבנה עמוקה של השלכות המעשים. הבעיה היא שסגר בחגים אינו עונה על אף אחד מהקריטריונים הללו.

נתחיל בסיבה הראשונה - החשש להיתפס ולקבל קנסות. בשלב זה, הציבור איבד אמון בממשלה ובאופן שבו היא מנהלת את המשבר. על אף התפשטות המגיפה, על אף שהמספרים מטפסים - לאחר חודשים שבהם הנחיתה הממשלה הנחיות חדשות על הציבור מדי ערב, הלכו והתרבו סימני השאלה לגבי ההחלטות.

לציבור, שמידת שיתוף הפעולה שלו הכריעה את יכולתה של ישראל להתמודד עם המגיפה, נותר להתבונן מן הצד על האופן שבו מתנהלים העניינים, כשהוא נדרש לבצע הנחיות שלא אחת סותרות זו את זו, מזגזגות, ושההיגיון מאחוריהן אינו ברור. בחלק מהמקרים הציבור ראה את מקבלי ההחלטות עצמם פועלים בניגוד להנחיות, מה שהקשה עוד יותר על יצירת אמון: מתמונות של שרים שלא שמרו מרחק, לא עטו מסיכה, השתתפו באירועים המוניים, הנשיא וראש הממשלה שאירחו בני משפחה בחגים ועוד.

השיא נרשם כשלאחר ההחלטה לסגור את המסעדות ולאפשר משלוחים ואיסוף עצמי בלבד, בעלי עסקים ומסעדנים הכריזו כי לא יישמעו להוראות ויצאו למחאה נגד ההנחיות. האקט פרץ לחלוטין את הסכר, ונתניהו וגנץ התקפלו ויצאו בהודעה כי המסעדות לא ייסגרו. לאחר אקט כזה מעטים האנשים בציבור שיישמעו להנחיות.

אך חוסר אמון בממשלה והעובדה שאין חשש מאכיפה אינם הגורם היחיד לחוסר הציות. הגורם השני הוא כאמור חוסר היכולת שלנו - כפרטים וכחברה - לדמיין את ההשלכות הצפויות מאי־ציות. חוסר יכולת שמעצב את התנהגותנו.

קחו למשל את הטיית הבולטות: בניסיון לסנן מהעולם הרועש ומלא הגירויים שבו אנו חיים את הדברים החשובים באמת, הקשב שלנו נותן משקל יתר לגירויים בולטים יותר. הטיית הבולטות היא אחת הסיבות, למשל, לקושי שלנו להקריב משהו מהנוחות שלנו לצורך מניעת זיהום הסביבה או ההתחממות הגלובלית. הוויתור על קשית השתייה או על הרכב הפרטי הוא ממשי ובולט, והרווח שבמניעת ההתחממות הגלובלית ושמירה על אוקיינוס נקי רחוק ואבסטרקטי.

באותו אופן, המחיר של מדיניות הבידוד החברתי וסגירת העסקים ומערכת החינוך כואב ומוחשי. לעומת זאת, כל מה שעלול היה לקרות אלמלא ננקטו הצעדים הללו הוא רחוק ועמום.

כוח פסיכולוגי עוצמתי נוסף שמעורב הוא מתן משקל לאירוע לעומת אי־אירוע. אנחנו נוטים לתת משקל גבוה יותר להשלכות של אירוע שלילי שהתרחש מאשר להערכה של הנזק שנמנע מנקיטת צעדים מסוימים. אנחנו יודעים בוודאות למה גרם הסגר, אנחנו לא יודעים בוודאות מה הוא מנע. הדברים הופכים למסובכים עוד יותר כשצריך להכריע בשאלות מדיניות ציבורית ש"כואבות" בטווח המיידי אך מצילות חיים בטווח הארוך. הנטייה שלנו לשפוט בחומרה רבה יותר נזקים שנגרמו מפעולות הממשלה מאשר כאלו שהיו נגרמים מחוסר מעש, מעוותת את היכולת שלנו לשקלל את החלופות.

בכל הנוגע למגיפה, הצעדים החיוניים למניעת ההתפשטות דרמטיים וכואבים במיוחד. מרבית המנהיגים לא מצליחים לגייס את האומץ והתמיכה הציבורית כדי להטיל צעדי מנע דרמטיים עד שהמגיפה לא מתחילה לתת את אותותיה בציבור בוחריהם - ואז לרוב זה מאוחר מדי.

העיתונאי נחמיה שטרסלר מכנה את התופעה הזו "חוק הקטסטרופה": מקבלי החלטות יתקשו מאוד למנוע קטסטרופה בטרם הציבור ירגיש על בשרו את מחירה. אלא שבאופן אירוני, אם מקבלי ההחלטות יצליחו במשימתם, לעולם לא נחווה את האסון שמנענו. למזלנו, בעידן פייסבוק, וואטסאפ וטוויטר, כל מה שמתרחש באיטליה, בארה"ב ובמקומות אחרים שאיחרו את השעה נמצא במרחק נוטיפיקציה. עלינו לקוות שזה יספיק כדי שלא נצטרף לסטטיסטיקה האכזרית של "חוק הקטסטרופה".

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה
[email protected]