במילים פשוטות, ציות להוראות הוא תוצאה של כפייה, או של הבנה עמוקה של השלכות המעשים. הבעיה היא שסגר בחגים אינו עונה על אף אחד מהקריטריונים הללו.
נתחיל בסיבה הראשונה - החשש להיתפס ולקבל קנסות. בשלב זה, הציבור איבד אמון בממשלה ובאופן שבו היא מנהלת את המשבר. על אף התפשטות המגיפה, על אף שהמספרים מטפסים - לאחר חודשים שבהם הנחיתה הממשלה הנחיות חדשות על הציבור מדי ערב, הלכו והתרבו סימני השאלה לגבי ההחלטות.
לציבור, שמידת שיתוף הפעולה שלו הכריעה את יכולתה של ישראל להתמודד עם המגיפה, נותר להתבונן מן הצד על האופן שבו מתנהלים העניינים, כשהוא נדרש לבצע הנחיות שלא אחת סותרות זו את זו, מזגזגות, ושההיגיון מאחוריהן אינו ברור. בחלק מהמקרים הציבור ראה את מקבלי ההחלטות עצמם פועלים בניגוד להנחיות, מה שהקשה עוד יותר על יצירת אמון: מתמונות של שרים שלא שמרו מרחק, לא עטו מסיכה, השתתפו באירועים המוניים, הנשיא וראש הממשלה שאירחו בני משפחה בחגים ועוד.
השיא נרשם כשלאחר ההחלטה לסגור את המסעדות ולאפשר משלוחים ואיסוף עצמי בלבד, בעלי עסקים ומסעדנים הכריזו כי לא יישמעו להוראות ויצאו למחאה נגד ההנחיות. האקט פרץ לחלוטין את הסכר, ונתניהו וגנץ התקפלו ויצאו בהודעה כי המסעדות לא ייסגרו. לאחר אקט כזה מעטים האנשים בציבור שיישמעו להנחיות.
אך חוסר אמון בממשלה והעובדה שאין חשש מאכיפה אינם הגורם היחיד לחוסר הציות. הגורם השני הוא כאמור חוסר היכולת שלנו - כפרטים וכחברה - לדמיין את ההשלכות הצפויות מאי־ציות. חוסר יכולת שמעצב את התנהגותנו.
קחו למשל את הטיית הבולטות: בניסיון לסנן מהעולם הרועש ומלא הגירויים שבו אנו חיים את הדברים החשובים באמת, הקשב שלנו נותן משקל יתר לגירויים בולטים יותר. הטיית הבולטות היא אחת הסיבות, למשל, לקושי שלנו להקריב משהו מהנוחות שלנו לצורך מניעת זיהום הסביבה או ההתחממות הגלובלית. הוויתור על קשית השתייה או על הרכב הפרטי הוא ממשי ובולט, והרווח שבמניעת ההתחממות הגלובלית ושמירה על אוקיינוס נקי רחוק ואבסטרקטי.
באותו אופן, המחיר של מדיניות הבידוד החברתי וסגירת העסקים ומערכת החינוך כואב ומוחשי. לעומת זאת, כל מה שעלול היה לקרות אלמלא ננקטו הצעדים הללו הוא רחוק ועמום.
כוח פסיכולוגי עוצמתי נוסף שמעורב הוא מתן משקל לאירוע לעומת אי־אירוע. אנחנו נוטים לתת משקל גבוה יותר להשלכות של אירוע שלילי שהתרחש מאשר להערכה של הנזק שנמנע מנקיטת צעדים מסוימים. אנחנו יודעים בוודאות למה גרם הסגר, אנחנו לא יודעים בוודאות מה הוא מנע. הדברים הופכים למסובכים עוד יותר כשצריך להכריע בשאלות מדיניות ציבורית ש"כואבות" בטווח המיידי אך מצילות חיים בטווח הארוך. הנטייה שלנו לשפוט בחומרה רבה יותר נזקים שנגרמו מפעולות הממשלה מאשר כאלו שהיו נגרמים מחוסר מעש, מעוותת את היכולת שלנו לשקלל את החלופות.
בכל הנוגע למגיפה, הצעדים החיוניים למניעת ההתפשטות דרמטיים וכואבים במיוחד. מרבית המנהיגים לא מצליחים לגייס את האומץ והתמיכה הציבורית כדי להטיל צעדי מנע דרמטיים עד שהמגיפה לא מתחילה לתת את אותותיה בציבור בוחריהם - ואז לרוב זה מאוחר מדי.
העיתונאי נחמיה שטרסלר מכנה את התופעה הזו "חוק הקטסטרופה": מקבלי החלטות יתקשו מאוד למנוע קטסטרופה בטרם הציבור ירגיש על בשרו את מחירה. אלא שבאופן אירוני, אם מקבלי ההחלטות יצליחו במשימתם, לעולם לא נחווה את האסון שמנענו. למזלנו, בעידן פייסבוק, וואטסאפ וטוויטר, כל מה שמתרחש באיטליה, בארה"ב ובמקומות אחרים שאיחרו את השעה נמצא במרחק נוטיפיקציה. עלינו לקוות שזה יספיק כדי שלא נצטרף לסטטיסטיקה האכזרית של "חוק הקטסטרופה".
התרעות פיקוד העורף