לפני 38 שנים, בספטמבר 1982, פרסמתי ב"מוניטין" כתבת דיוקן על ג'ו ביידן. נתקלתי בה לאחרונה במהלך סדר פיזי ונפשי שאני עורך בימים אלה בחיי. הכותרת הייתה "ג'ו"; כותרת־הגג הייתה "האיש שיהיה נשיא / 1988. מה מריץ את ג'ו ביידן?". את זכויות הפרסום רכשנו מהמגזין "אסקווייר". רכשנו היא הגדרה רופפת מדי. באותם ימים התייחסו בהנהלת חשבונות להוראות התשלום שלנו לחו"ל כאל המלצה בלבד. בבחינת מי מכיר אותנו בניו יורק ולמי אכפת. "אלמלא הטרגדיה האישית שקרתה לו", כתבתי במשנה, "היה ביידן מוכן לרוץ לנשיאות כבר ב־1984...לביידן יש סיכוי טוב להיות האיש של הדמוקרטים ב־88'. רוברט סם אנסון, כתב 'אסקווייר', משרטט דיוקן בתנועה של ג'ו ביידן". המילה בתנועה הייתה חביבה עלינו במיוחד בתחילת שנות ה־80. זה היה במהלך מלחמת לבנון הראשונה, ואריק שרון וצה"ל היו בתנועה.
לעת זקנה אני מבין שאין טעם במהירות. בעיקר במציאות תקשורתית נטולת קרדיט נצבר. ג'ו ביידן לא נצרב בתודעת הקורא הישראלי ב־1982. היו לקורא טרדות כבדות יותר. צדו השני של המטבע הזה הוא שהטקסטים של טוביה מנדלסון על ניצה בן־אלישר, דוד הלוי (הצעיר) על אהרון בכר, ניבה לניר על "אולימפיה", עדה הוז על יוחנן בדר ושמואל מרלין על מנחם בגין והשתתפות של רן אדליסט, עדית זרטל, צבי ינאי, הדה בושס, חנוך רון, יוסי שריד, יצחק בן־נר, אורי קליין ומאיר פעיל באותו גיליון מחייבים עלעול קדחתני בוויקיפדיה או לברר במשרד גוש וחלקה. אני טוען שפעם היו לנו בישראל חיים ושגם באפלה ראינו אור ותקווה. כאשר בגין לא יכול היה לשאת יותר את המחיר שישראל שילמה על מות חייליה כדי לעשות סדר חדש בלבנון, הוא פרש לביתו.
כדי להשלים את החישוק ההיסטורי: ביידן התמודד לנשיאות ב־88', אחרי שתי קדנציות של רונלד רייגן. הוא נתפס מעתיק כמעט במלואו נאום של ניל קינוק, ראש מפלגת הלייבור הבריטית. אינני יודע כיצד זה בא לעולם ולמה, אבל ביידן לא עמד בחרפה ופרש. היום זה לא היה נרשם אפילו כשיהוק תקשורתי. הסנאטור גארי הרט, שהוביל את המקצה הדמוקרטי, צולם עם דונה רייס על ברכיו ביאכטה בשם "מאנקי ביזנס", ועיתונות צהובה בתחילת האגרסיה העתידית שלה הדיחה אותו. מול ג'ורג' בוש האב, סגנו של רייגן, אריסטוקרט עשיר וגיבור מלחמת העולם השנייה, העלו הדמוקרטים את מייקל דוקאקיס, המושל המיניאטורי ממוצא יווני של מסצ'וסטס. בוש דרס אותו. אני מציין שהוא יווני, משום שדוקאקיס היה כהה מדי ברצף הרפובליקני, כשם שג'רלדין פררו, המועמדת לסגנות של וולטר מונדייל ב־1984, הייתה אישה מדי.
ג'ו ביידן הוא כמו נשים המרססות בושם בעננה לפניהן ופוסעות לתוכה כדי להניח לניחוח לאפוף אותן באורח תבוני ומתון במקום להתיז אותו על פרקי ידיהן ומאחורי האוזניים. הוא חיפש את הנשיאות פעמיים, ב־1988 וב־2008, וכשל, ועכשיו הוא פוסע לתוכה בתחושת שליחות עילאית, בתבונה מאופקת ובביטחון של מי שסר לצו של השגחה עליונה. נשיאות אינה אפיקומן; אינך מוצא אותה רק משום שחיפשת בנחישות רבה יותר מהלוזרים האחרים סביב השולחן. לפעמים היא זונה מפורכסת, הפותחת רגליים לנוכלים לא ראויים ולסרסורים של שיקויי מרפא מארס של נחשים המרעילים אומה שלמה; לפעמים היא בתולה חסודה ההודפת מחזרים אלימים ועיקשים לטובת קשישים מאופקים, מנוסים, למודי צער וסבל, המגיעים אליה בסוף דרכם הפוליטית. לא כדי להניח את ראשם השב על ההישג הגדול ואת ידם על התנ"ך בעת השבעתם, אלא כדי להציל את אומתם האהובה עם נשמת אפם האחרונה.
ג'ו ביידן היה בן 29 והסנאטור הצעיר ביותר בהיסטוריה כשנבחר מטעם מדינת דלאוור ב־7 בנובמבר 1972. 42 ימים לאחר היבחרו נהרגו אשתו ניליה ובתו התינוקת נעמי בתאונת דרכים, ובניו בו והנטר נפצעו קשה. הם נמחצו תחת גלגליה של משאית. במאי 2015 מת בו ביידן, שכיהן כתובע הראשי של דלאוור, מגידול סרטני במוח. בו היה אהוב לבו של ביידן והקרוב אליו ביותר. בלוויה ניצב ביידן 11 שעות ליד ארונו של בנו כדי ללחוץ את ידי מנחמיו. אלמלא מותו של בנו בן ה־46, לא היה ביידן מוותר על זכותו להתמודד לנשיאות.
אלמלא הכאב ששרף אותו, לא היה מניח להילרי קלינטון לרוץ במקומו. לא היה מקבל טענה בדבר יתרונה עליו והיה גובה מאובמה את הבכורה שהגיעה לו ושאובמה היה מתקשה להתכחש לה. בהתייעצות עם משפחתו החליט ביידן לדלג על בחירות 2016. למי שחושב כמוני, שיותר מאשר טראמפ ניצח את קלינטון היא הפסידה לו באחד הקמפיינים שפלי הרוח, המדוכדכים, אפופי רוח נכאים רעה והמטרה הנייחת לצליפות אויב ואש ידידותית בהיסטוריה.
טראמפ ניצח מכיוון שציבור אמריקאי גדול ביקש להחלים מוויפ־לאש כואב שהיו עבורו שמונה שנות אובמה ומשום שקלינטון נותרה ללא מחסה ומענה לפה הגדול והמלוכלך של טראמפ, למיזוגיניה, לסקסיזם ולשבירת כל נורמה של התנהגות סבירה. הטקטיקה הנלוזה הזאת לא הייתה מתרסקת על הפה הגדול והנשכני של ביידן. בערך כמו העימות שהיה מכמיר לב ומעורר אמפתיה בין שרה פיילין וביידן, המועמדים לסגנות. ביידן הניח לפיילין להתנפל עליו כגריזלי מורעב ופרק אותה מנשקה כאשר חייך מאושר, הדף את הכפייתיות שלה בנועם הליכות מופלג, שעורר חשד שהוא מבלה את ימיו בישיבה על כיסא נדנדה במרפסת מול יער עד ומגלף בובות עץ לנכדיו בסכין ציידים.
הדברים נכתבים אחרי ועידת המפלגה הדמוקרטית שהומצאה יש מאין כהברקה וירטואלית לא נטולת מעידות אבל עם אגרוף קפוץ, עקיצות מענגות שחוררו את עורו הדק של טראמפ והתגייסות מסיבית מרשימה של התותחים הכבדים, כולל עריקים בכירים מהמחנה הרפובליקני; ולפני הוועידה הרפובליקנית שטראמפ הוא מפיק־העל שלה, שעיקר הדוברים בה שיעידו על גדולת הנשיא הם קרובי המשפחה שלו וחופן מלקקי ישבן מבוהלים, שרובה ככולה מוטלת על כתפיו של טראמפ לשאת אותה אל קו הגמר כשהוא התפאורן, התאורן, המאפר והבמאי המכדרר ומוסר לעצמו עד הערב האחרון שבו יקבל בצניעות אופיינית את צו המפלגה והגורל ויודה לכולם על הזכות הגדולה מהבית הלבן.
אינני יודע מה נסגר עם טד נוג'נט, אבל אחרי שהדמוקרטים נהנו משירתם ותמיכתם של ברוס ספרינגסטין, הצ'יקס (לשעבר "דיקסי") ששרו את ההמנון, בילי אייליש שגרמה לרפובליקנים לפיק ברכיים, ג'ון לג'נד, ג'ניפר הדסון, סטיבן סטילס ואחרים וג'וליה לואי־דרייפוס נעצה שאריות VEEP בטראמפ, אני לא מאמין שהריאליטי של טראמפ יהווה תחרות ל"המילטון".
שערם של אמריקאים רבים הלבין בהמתנה לנאום ההכתרה של ביידן. לא רק שהוא לא ניגש למבחן הקוגניטיבי שהגדיר את טראמפ כיורש לאיינשטיין, אנחנו מכירים את נטייתו להסתבך בלשונו (הוא מגמגם מילדות), להיכשל בה במעידות לא הכרחיות ואזהרות רבות ממחנה טראמפ ומהתקשורת בדבר מצבו הדמנטי המתקדם בגיל 77. אנשים כביידן מדברים אמת רועמת ונחושה, גורמים ליריביהם אלף חתכי נייר, חשיבתם מתמקדת ומתחדדת ומילותיהם ברורות ונובעות כמבוע, כאשר הם מזהים את גודלו של הרגע והצורך להתנשא אליו ולהסות קריאות ביניים מהיציע, מנצחים את סך כל חולשותיהם.
ביידן נאם 25 דקות. הוא היה חד, נחוש, לא התנזר מביקורת על טראמפ בלי להזכיר את שמו והבהיר כיצד הוא היה מתמודד עם קוביד־19 כדי שאמריקה לא תמשיך בספירת המתים הבלתי נסבלת שהיא גורלנו בחודשים האחרונים וסופה לא נראה לעין. הוא דיבר ברור. הבנתי למה הוא מכוון. הוא לא שיקר, לא פיברק נתונים ולא עסק בהשוואה מופרכת לתבוסת האנושות מול ההישגיות האמריקאית. "אופי עומד לבחירה", הוא אמר, "חמלה עומדת לבחירה. מי אנחנו כאומה, היכן אנחנו עומדים ובעיקר מי אנחנו רוצים להיות, כל אלה עומדים לבחירה...אני רואה אמריקה אחרת. אמריקה נדיבה וחזקה. נטולת אגו וצנועה. אמריקה שאנחנו יכולים לבנות יחד".
פניו ועיניו הסגירו את שהתחולל בנפשו. המחיר האישי הכבד ששילם בחייו צף בעיניו בדמעות שאיכשהו הצליחו לא לזלוג על לחייו. הוא שידר אופטימיות לאומה השרויה בדיכאון קיומי עמוק, שחדשות היום חובטות בה כמתאגרף מן הגיהינום. בשעה של כאב לאומי ואישי גדול היה ביידן מופת של הישרדות. הוא אמר משהו שנשמע כמו "הצביעו לי ולא למי שבועט בגורים". "הנשיא נכשל בחובתו הראשונית לאומה", אמר ביידן.
"הוא לא הצליח להגן עלינו. אחיי האמריקאים, זה בלתי נסלח...הוא אינו לוקח אחריות על דבר, הוא מסרב להנהיג, מאשים אחרים, מתחנף לדיקטטורים ומלבה את להבות השנאה והמחלוקת". ראש לימבו, הנפש הטובה מהרדיו, נדבך חיוני במערך ההסברה השקרי של טראמפ, קבע למחרת ללא בדל של ראיה, שאת נאומו של ביידן הקליטו מראש וערכו מקטעים רבים כדי ליצור רצף נטול מעידות ולשון ניגפת בפיו. ביידן נאם בשידור חי.
הוא גבר לבן קשיש בעל ניסיון עשיר במחילות הפוליטיקה האמריקאית עם התמחות ביחסים בינלאומיים ומי שמסוגל לשתות בירה בברים אפלוליים עם בעלי צווארון כחול ולנשק את צוואר נשותיהם כמו קרוב משפחה שמאחר לארוחת חג ההודיה. ביידן הוא אחד האנשים האהודים ביותר בוושינגטון ובאמריקה. לכן היה קל כל כך לגייס את סינדי מקיין שתספר על ידידותו הקרובה עם בעלה המת ג'ון מקיין. בחייו העיד עליו מקיין: "לג'ו אין עצם רעה אחת בגופו. ייחודו בזאת שהיה לו תפקיד מרכזי בכל משבר ביטחוני־לאומי ב־35 השנים האחרונות. אינני מכיר אף אחד כמותו בסנאט. הוא סגן הנשיא המשפיע והאפקטיבי ביותר בזמננו. כמובן שנאום 'מצב האומה' שלו יהיה הארוך בהיסטוריה".
אישיותו של ביידן היא כזאת שלא הייתה כל צרימה בלראות את הילד המגמגם שהוא פגש ונתן לו תקווה, את כל האנשים הפרטיים שטראמפ לא רואה ממטר ולא פועל לטובתם שביידן נותן להם את מספר הטלפון הפרטי שלו במידה שהסרטן שלהם יחזור. אפילו יריביו למועמדות חברו למין "חיים שכאלה" וירטואלית ודיברו עליו בחיבה לא מאולצת, כמי שניתן לחבב אותו גם כאשר הוא שם קץ לשאיפות הנשיאותיות שלך. ברני סנדרס צחק שם כמו דודו של החתן ומי שעזר לו לאבד את בתוליו בצעירותו.
השבועות האחרונים הם אינדיקציה לכך שטראמפ אינו מתכוון להיכנע ללא קרב. הוא מעולם לא נלחם באופן הוגן ונקי, אבל הפעם הוא מתכוון לנתץ את המחסומים המוסריים והחוקיים האחרונים הניצבים בדרכו. הוא שב ומכריז שהסיבה היחידה שתוביל לתבוסתו היא אם הבחירות יהיו מוטות ומכורות. התנגדותו להצבעה בדואר בימים של מגיפה קטלנית גרמה לו לעקור תיבות דואר, לדלל את מכונות מיון המעטפות בסניפים ולקצץ בתקציב רשות הדואר. הוא מאיים לשלוח כוחות שיטור נאמנים לו "לפקח" על ההצבעה ועל ידי כך ליצור איום לא סמוי על המצביעים. ברקע מתנהל דיון אמיתי מצמרר בשאלה כיצד שולפים מהבית הלבן נשיא שלא יקבל את תוצאות האמת ויסרב להתפנות. טראמפ בונה על האפשרות שההצבעה בדואר תאט את תהליך הספירה, לא תקבע את זהות המנצח בלילה של ההצבעה ותימשך זמן רב ותגיע בסופו של דבר לדיון בבית המשפט העליון. שם הוא מקווה שהרכב השופטים ייתן לו את הניצחון כפי שנתן לג'ורג' וו. בוש בשנת 2000.
מצד שני, אלה היו שבועות בלתי נסבלים לטראמפ. ועדת חקירה של הסנאט, כולל רפובליקנים, העלתה ממצאים חמורים יותר מאלה של רוברט מולר המתעדים את הקשר בין הרוסים לקמפיין של טראמפ. סטיב באנון נעצר בחשד שמעל בתרומות שנאספו לבניית החומה ולקח אותן לכיסו. למרות ההיבט הפלילי ואישיותו המתחננת להרשעה של באנון, הזכיר האירוע הזה את דיק מוריס, יועצו הקרוב ואיש הסקרים של ביל קלינטון, שנתפס במהלך בחירות 1996 בחברת יצאנית כשהוא מוצץ את בהונותיה.
האחיינית מרי טראמפ מסרה הקלטות של שיחותיה עם אחותו הבכורה של הנשיא, שבהן היא אומרת בקול מתכתי רווי טינה איזה שקרן פתולוגי, אדם לא אמין ולא ראוי הוא אחיה הצעיר. באטיוד קומי־טרגי הפכה מלאניה את גן הוורדים המיתולוגי בבית הלבן למדרחוב סלול, עקרה עצים עתיקים והוסיפה נופך של טעם רע בסגנון הארכיטקטוני של מזרח אירופה. בעלה מסרב להכחיש את ההשמצה שקמלה האריס, בחירתו המצוינת של ביידן לסגנית נשיא שחורה ראשונה, לא נולדה באמריקה וראויה לשרת בתפקיד. בסגנון ה־birtherism שהעליל על ברק אובמה. באותה נשימה הוא מסרב להתנער מהחיבוק של Qanon מכיוון ש"הם אוהבים אותי".
הנרקיסיזם המנותק והמוטרף הזה מתנהל על רקע של 180 אלף חללים אמריקאים מקוביד־19, מספר שעל פי הערכות יגיע עד 1 בדצמבר ל־300 אלף. המרוץ לחיסון נתקל בקשיים, משום שמיעוטים שחורים והיספניים מסרבים להתנדב לניסויים. את המנטרה הנחשקת בדבר חיסון בטוח ויעיל לפני הבחירות, שעליו השליך יהבו, החליף טראמפ בתיאוריית קשר שלפיה ה־FDA מעכב בכוונה את פיתוח החיסון.
קשה להסביר למי שנעולים מחוץ לאמריקה או מעדיפים שלא לבקר בה בימים אלה, את תחושת המצור, המצוקה, הפחד, היעדר הכיוון והמנהיגות בעיצומה של מגיפה קטלנית שלא הייתה כמותה מאה שנה. לצד ציבור גדול הנוקט את כל אמצעי הזהירות הדרושים ואינו מאפשר התלקחות שריפה שלא יהיה אפשר לכבות אותה במדינות מסוימות, מתקיימת אמריקה הפוחזת, משולחת הרסן, האינדיבידואלית להכעיס ופרועת המזג, המאמינה בגרסה מעוותת של התרסה קיומית כדרך חיים שלא יהיה אפשר להניח עליה אוכף ורסן. אמריקה הנפשעת הזאת סרה למרותו המטורללת והשקרית של טראמפ, שבחר להתעלם מהמדע ומהסטטיסטיקה מהיום הראשון.
הקרב הזה אינו על נפשה של אמריקה אלא על חייה. הקיום המתמשך מאחורי מסיכות, מרחק בטוח, היעדר מגע אנושי ופיזי, הוא מסוג התעוקות שאת היקפן ונזקן אף אחד אינו ממהר לתעד ולכמת. אלה חיים של תחושת נבגדות קשה בלבה של מעצמה מודרנית, שאחרי ארבע שנים של מהלומות בלתי פוסקות בראשה איבדה את דרכה והיא מתנהלת כמתאגרף זקן מוכה פרקינסון. בשבוע שעבר מצא סקר ש־57% מהרפובליקנים טוענים ש־170 אלף מתים הוא מספר שאפשר לחיות איתו. כלומר בלי לוותר על חופש המחיה, התנועה והנשימה שלהם.
על הרקע הזה ולא הוא בלבד, חשובה כל כך מועמדותם השפויה והלגיטימית של ביידן־האריס. רזרבות האמפתיה האנושית של ביידן לזולת על רקע החוויות הקשות שעבר שעיצבו וצרפו את אישיותו, בשילוב עם גישתה השכלתנית, הקשוחה והעניינית יותר לחיים של האריס, הניבו טיקט הכרחי מנצח. אומרים על המועמד/ת לסגנות שהם מרחק פעימת לב מהנשיאות. היא מי שצריכה להיכנס מיידית וללא הכנה לנעליו של הנשיא אם קורה לו משהו. בדיוק כפי שהיה על לינדון ג'ונסון להישבע אמונים לנשיאות במטוס שנשא חזרה לוושינגטון את גופתו של JFK. בגילו המופלג של ביידן ואחרי שני אירועים מוחיים ברזומה הרפואי שלו, הוא אינו מתיימר לדבר מראש על שתי קדנציות. לא רק שעמד בהבטחתו למנות אישה שחורה לתפקיד, בחירתו מהשפע שעמד לרשותו היא הטובה והאיכותית ביותר.
העימות היחיד המתוכנן פנס־האריס מסקרן לא פחות מהבלתי צפוי בין טראמפ־ביידן. העימות מתוכנן ל־7 באוקטובר בקמפוס של אוניברסיטת יוטה. מולה יעמוד סגן נשיא המסרב לאכול שלא בחברת אשתו, שלה הוא קורא "אמא". להאריס יש רקע של חוקרת משפטית מעולה שעשתה שמות בגברים יהירים כברט קאוואנו וביל בר. בחקירה של התובע הכללי לשעבר ג'ף סשנס בסנאט, הפציר בא סשנס להאט את הקצב, משום ש"אינני מסוגל להיות מזורז כל כך, זה מלחיץ אותי!". האריס נחשבת מדור ה־X, אף על פי שמבחינה גילית היא חורגת בשנה מהדור שספירתו מתחילה ב־1965. מה שעושה אותה תרבותית בת דורם של אדי וודר, כריס קורנל, קורטני לאב, לני קרביץ וקיאנו ריבס.
מה שביידן צריך לעשות אחרי הוועידה הרפובליקנית, שבה ימליצו על טראמפ בעיקר ילדיו, קרובי משפחתו ואחרוני מקורביו, הוא להציג סקיצה לא סופית של הקבינט שלו. אלו אינן בחירות שיש תועלת להשאיר בהן מתח יצירתי או לא להניח קלפים מנצחים על השולחן. חברים פוטנציאליים בקבינט חוזרים על עצמם בהצעות השונות. ניתן להבין את החשש המוטמע ביוהרה לכאורה לפני שיש לה רגליים, אבל התועלת עולה על הנזק.
תום פרידמן מה"ניו יורק טיימס" מציע את מייק בלומברג או ברני סנדרס כשר אוצר. חוץ מדתם המשותפת יש לדעתי לסנדרס יתרון מהותי ענק. את אליזבת וורן הוא מציע כשרת הבריאות והשירותים החברתיים. פיט בוטיג'ג' להומלנד (ביטחון הפנים). קורי בוקר שר בינוי ופיתוח עירוני. מיט רומני הרפובליקני שר המסחר. אנדרו יאנג שר האנרגיה. אלכסנדריה אוקזיו־קורטז שגרירה באו"ם. הסנאטור מייקל בנט שר החינוך. אדמירל וויליאם מקרייוון, מי שפיקד על חיסול בן־לאדן, שר ההגנה. בהצעות אחרות מככבים ג'יימי דימון מבנק צ'ייס מנהטן, ג'ון קרי, סוזן רייס וסאלי ייטס.
מקובל לומר כאן שהכל יכול לקרות ב־65 ימים לבחירות. במידה רבה ומוכחת, הרוב כבר קרה. הלחץ של טראמפ לפתוח את בתי הספר ללימודים בכיתות מתגלה כבומרנג של חולי ומוות. מראה סטודנטים הורמונליים מצטופפים במסיבות קוביד הוא מהדברים המבאישים את ריחה של אמריקה. יש רחשי רקע על עריקות מהותיות צפויות מהמחנה הרפובליקני בנוסף למי שכבר הכריזו שלא יצביעו לנשיא. טראמפ עבר במלואו לצד האפל של הכוח, והוא מתנהל בברוטליות חסרת תקדים שתכליתה להביא לו קדנציה נוספת.
חודשיים הם פרק זמן רב שהכל יכול לקרות בו. בעיקר ההכרה שללא ביידן־האריס, עם חיסון מפוקפק שחצי מהאוכלוסייה הכריזה כבר שלא תיקח אותו, אמריקה תהיה רפובליקת בננות, שגבולותיה עם קנדה ומקסיקו סגורים ואזרחיה אינם רצויים באירופה. בעיקר יידרשו שנים רבות לשקם אותה. מי שאין לו את השנים הללו ייאלץ לעזוב. מכיוון שכבר הבעתי את דעתי, אחזור עליה בקטנה: היידה, ביידן!