בחמישי האחרון קיבלתי פתאום פרץ אנרגיה אחרי תקופה של חולי וחולשה. לקחתי את כרטיס האשראי המשותף שלנו והודעתי לבן זוגי שאני נוסעת לסופר הענק במערב ראשון, שלוש קומות של הכל. בימים כתיקונם אני יכולה לבלות בו שעות, להתלבט יחד עם הקצב על הבשר שמתאים לי לתבשיל, לקנות פרודוקטים לארוחות מיוחדות, ולטעום כמה שמתחשק לי מהחמוצים הרבים שיש שם (תנוח דעתכם, יש כפפות וקיסמים).

"את בטוחה שתצליחי? רק קיבלת עירוי ברזל אתמול, אולי תחכי שישפיע?", שאל אותי וחילק את מבטו ביני לבין עודד בן עמי. "אני מרגישה הרבה יותר טוב, אל תדאג, רק תעזור לי עם הדברים כשאשוב", ביקשתי. "חכי, אבוא איתך", הוא החל נועל את נעליו. מבחינתי, זו בשורת איוב, אסור לקחת אותו לקניות, הוא משתעמם אחרי חצי שעה, וכדי להפיג את השעמום, כמו ילד בן 4 הוא מעמיס מהמדפים כל מה שמתחשק לו, חשבון של 700 שקל מכפיל את עצמו על דברים שיפוג תוקפם עוד לפני שנזכור שהם בארונות. "אל תדאג, אבוא מהר ואביא דברים טעימים", מלמלתי במהירות ונסתי אל המעלית כדי לא לתת לו פתח להצטרף.

שם, כשאני אוחזת בעגלת הסופר ומחייכת לעצמי כשאני מדמיינת את הילד (או הילדה) שיצטרף, יישב בתוכה וילקק ארטיק בזמן שאני מעמיסה בה מוצרים, קיבלתי חשק. רציתי שאת ארוחת הערב של שישי הקרוב נעשה כהלכתה, עם קידוש, חלה, יין ונרות שבת ברקע. רציתי לבשל, אחרי תקופה שבה התארחנו אצל המשפחה, התחשק לי אוכל של בית וברכות שמיים שיפארו את חללו.

''מדמיינת את הילדת בתוך העגלה'' (צילום: אורי פינק)''מדמיינת את הילדת בתוך העגלה'' (צילום: אורי פינק)

כשאני בוחרת דגים טריים ועוצמת עיניים כשלבקשתי מורידים להם את הראש, בדיוק כמו שנהגתי לעשות בקניות עם סבתי ז"ל, תהיתי את מי אזמין אלינו. משפחותינו משני הצדדים גדולות למדי, רוב החברים שלנו נשואים והורים לילדים, ואת חברותיי וחבריי, הרווקים ההוללים, גור פחות אוהב. טוב נו, הנסיבות מובנות. נזכרתי בזוג אחד שפעם אפילו כתבתי עליו טור. היא בת 40, הוא בן למעלה מ־60, שניהם גרושים, ועד שהכירו זה את זה גידלה את בנה היחיד לבד, לאחר שאביו התנכר אליו עוד מלידתו. כתבתי אז על החתונה שלהם, שהתחילה ריקה מאדם ובעקבות פוסט אחד בפייסבוק נמלאה אנשים מכל הארץ, שהכניסו מעטפות חסרות שם אל התיבה ורצו אל הרחבה לשמח את השניים. חשבתי עליהם מיד ובזמן שהדגים נכנסו אל השקיות, טלפנתי והזמנתי אותם אלינו. ידעתי שייענו בשמחה, וכך היה. 

בשישי לעת ערב, בשעה שהשכינה הטובה נכנסה לה, הבית הבריק מניקיון, שעליו פרש חסות אהובי, ואני השלתי מעצמי את הסינר הפרחוני והדהוי, נכנסתי להתקלח ויצאתי מבושמת ונקייה. הכנתי את פמוטי השבת השקופים על השיש, קצת ריחמתי עליהם, כבר תקופה לא מבוטלת נחו בארון מבלי ששמעו ברכה וביצעו את תפקידם. מן המגירה שלפתי מטפחת כתומה, ואף שזה מנהג של נשים, שאלתי את גור אם הוא רוצה להצטרף אליי. הוא נענה בשמחה ועמד מאחוריי. "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת", לחשתי תפילה לאור הנרות הדולקים. אחר כך פרשתי את ידיי מעליהם ובירכתי בלחש משהו שלא נהוג במשפחתי המסורתית, אבל כשהייתי נערה וצפיתי בלבנה פינקלשטיין עושה זאת ב"משפחת צנעני", ידעתי שבבוא העת אסגל זאת לעצמי. "ברוך מקדש השבת", אמרתי ונישקתי את אצבעותיי, ואז שוב, הידיים מעליהם ו"ברוך מקדש השבת". שאר הברכות, אישיות יותר, נאמרו בלב, אם יתגשמו או לא, יגיד הזמן.

בשבע וחצי נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי וקיוויתי שיריחו מיד את התבשילים שהכנתי, כמו שאני מריחה ברגע שאני מגיעה לבית שלא שלי. "וואו, אפית לחם?", שאלה אותי האישה. חייכתי, כנראה שהצלחתי במשימה. הם התלבשו בהידור והגישו לידיו של גור שתי עוגות שמרים גדולות. "לא הייתם צריכים", אמרתי כמנהג הפולניות והתוניסאיות והפרסיות והתימניות. והבטתי בילדם, הוא בן 10, שערו שטני, לחייו עגלגלות, וכשלחץ את ידי ובירך ב"שבת שלום", נכבשתי. "קניתי לך מלא ממתקים", אמרתי כמו אישה גרועה בחינוך. הוא זרח וחייך אליי מיד. שערו של בן זוגה האפיר יותר מאז הפעם האחרונה שבה פגשתי בו, נראה היה כי שני התקפי הלב שעבר בזמנים כה סמוכים לא היטיבו עמו.

כשישבנו אל השולחן וסעדנו, התחלנו לדבר. הוא גולל בפנינו את סיפור התקפי הלב וגער בי לשבת ולהפסיק להגיש. לא יכולתי עד שלא הכל הוגש אל השולחן. הוא סיפר איך כשעבד שעות נוספות במסעדת קינוחים מסוימת, החל לחוש בלבו וישב לרגע. כשהבין כי כולו מזיע וסחרחורת קשה תוקפת אותו, טלפן לאשתו, היא מיד הבינה והזמינה לו אמבולנס. "אפשר שאלה?", שאל גור, "למה בגילך אתה צריך לעבוד במסעדה כזו? וגם בחגים ובשבתות?". הוא הצניע את מבטו המבויש, אבל אשתו, צעירה, פוחזת וחצופה בהרבה, התערבה: "אלו בנותיו, הוא נשבע להן, כשהיו קטנות, שיממן להן את כל הלימודים".

כוס יין, איור: אורי פינק (צילום: ללא)כוס יין, איור: אורי פינק (צילום: ללא)

"בנות כמה הן היום?", שאלתי.

"הן נשואות, מעל 30, כולן". נחרדתי, לא הצלחתי להבין את זה, אחר כך הוסיפה אשתו, שעוד כשהיה בטיפול נמרץ, מחובר למכונות מצפצפות ומקבל לוורידיו כמויות של נוזלים, הגיעו לבית החולים בנותיו וגרושתו, לקחו את אשתו הנוכחית לצד ושאלו אותה אם יש צוואה ומה כתוב בה. "הילד לא שלו, את זוכרת?", ניצלו את תמימותה, "אנחנו שלוש, ויש את אמא שצריך לדאוג לה", אמרה הבת האמצעית. האישה הנוכחית לא ענתה להם, כל שעבר בראשה הוא שייצא מזה, שיחלים, כי הבטיח לה שיאהבו עוד שנים ארוכות, ובנה קורא לו "אבא" עוד מהמפגש השני ביניהם, ודווקא עכשיו, כשהכל הסתדר, ועברו לבית חם ומרווח יותר, הוא לא יכול למסור את נשמתו לבורא העולם.

כשלא הגיבה על דבריהם, ראו זאת כאיום, לעגו לה ובלי לקבל את רשות הרופאים נכנסו אליו לחדר. "אבא, מה יהיה?", שאלו אותו, "אמרנו לך לא לקחת ילד ואישה, סידרת הכל בחוק? גיבית אותנו?". הוא הביט בהן ולא דיבר, לרגע אימץ את עיניו ותהה אם אי־פעם אהבו אותו בכלל. הוא יכול היה להישבע שאינו זוכר אף רגע שבו חיבקו אותו או אמרו לו מילות אהבה, ובכל זאת, כחכח בגרונו ואמר "הכל בסדר, לא עכשיו, לא עכשיו". כשנכנסה אשתו לחדר, מלווה ברופא שביקש מהן לא להיכנס ללא רשות והוציא אותן החוצה, זרקה אחת מהן לכיוונה, "לאבא יש ריח רע, ככה את מטפלת בו?", וכל זאת לאוזניו השומעות, ויצאו החוצה. יותר לא ביקרו עוד.

לא הצלחתי לאכול, חשבתי על הוריי ועל המסעדות שאליהן אני לוקחת אותם, מעולם לא ביקשתי שיוציאו כסף מכיסם, לא חשבתי שהם צריכים לממן לי לימודים, שכירות או מותרות. למעשה, בכל יום הולדת כשהייתי מקבלת מתנה, יוקרתית בימים שהיה, וצנועה עד מאוד בימים שחסר לנו, הרגשתי בושה והלקאה עצמית על שבזבזו כסף כדי לרכוש לי אותה. גם הקיצוניות הזאת לא טובה, אבל בוודאות, אני מעדיפה אותה.
"אתה עוד עובד שם?", שאל בן זוגי. "לא, הוא צריך להרגיש טוב!", הניף הילד את מזלגו וגונן על אביו החדש, אחר כך הלך אליו וחיבק אותו דקות ארוכות. "אני לא עובד שם יותר".

"אבל כולן קיבלו את הלימודים שלהן", הוסיפה אשתו ולא העזתי לשאול מאיזה כסף.

אחרי שאכלנו קינוח, הקללנו את השיחה וצחקנו מאוד ממערכונים ישנים שבהם צפינו, הגשתי לילד את שקית הממתקים המובטחת וכמה דברים שקניתי לו לבית הספר, הוא חיבק אותו ורץ לאביו להראות לו, היה זה מראה משובב לב ונפש. כשהם הלכו, ישבתי ופתחתי את אחד מספרי התורה שנתן לי אבי. לא, אני לא מתחזקת, אבל היה משהו בשבת הזו שגרם לי לשוב למקורות, ובעמוד של מצוות כיבוד הורים כך נכתב: "וייתן הילד אל לבו, כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד ותועלת שיוכל. כי הם הביאוהו לעולם".
אור הנרות טרם דעך לגמרי. עמדתי מולם ולחשתי עוד תפילה, הלוואי ובבוא העת אותו הילד שיישב בעגלת הקניות שלי ויבקש ארטיק, גם יודה על אותו הארטיק ואף ינשק את לחיי טרם תיגע לשונו בשוקולד המפתה כל כך. ואם כך יהיה, אדע כי הצלחתי, הצליחו נרות השבת ותפילתי נשמעה למרחקים.

אמן.