האלימות לא מתחילה אצל השוטרים שנמצאים על הכביש, בכיכרות ועל הגשרים. היא גם לא מתחילה אצל מפקדי משטרת ירושלים, במטה המחוז או במטה הארצי. האלימות מתחילה בבית ראש הממשלה. זו איננה אלימות מקרית. היא איננה תוצאה של אירועים בהפגנה, של איבוד שליטה רגעי או של תגובה חריפה מדי להתנהגות בלתי מרוסנת של מפגינים. האלימות הזו יזומה. ראש הממשלה והבן המופרע שלו הם שיוזמים אותה. כתבתי כבר בטור זה לפני שבועות רבים כי נתניהו רוצה דם. עד שלא יהיה דם לא יהיה אפשר למנוע את ההתקהלויות ההמוניות שהולכות ומתעבות ומשגרות מסר ברור לדיירי הבית בבלפור - שבקרוב הם יצטרכו לעזוב אותו ולעבור לעסוק בענייניהם הפרטיים, שבינם ובין ענייני המדינה אין ולא כלום.

אני מכיר היטב את משטרת ירושלים, טוב יותר מרוב המפגינים וטוב יותר אפילו מהשר לביטחון הפנים אמיר אוחנה. הייתי עם השוטרים האלה, בדור קודם אומנם, בימים הקשים ביותר של העיר בעידן המודרני - ימי האינתיפאדה השנייה. ימים שבהם לא התגודדו מפגינים ברחובות, אלא אוטובוסים התפוצצו בהם ואיברי אדם עפו לכל עבר. שוטרי ירושלים היו צריכים אז להיאבק נגד הרוצחים שארבו לתושבי העיר, ליושבי בתי הקפה ולקונים במרכולים ובסופרמרקטים. הם היו אנושיים, נדיבים, מאופקים, ובעיקר, הם הגנו באומץ לב ובנחישות על חיי האנשים. רציתי לא פעם לחבק אותם, להודות להם על המסירות הנפלאה שגילו בימים של מצוקה, זעזוע, הלם וכאב שחלחלו לכל חלקי העיר ופגעו באלפים, בגוף ובנפש.

זו הייתה משטרת ירושלים. הייתי גאה בה. התפעלתי מכושר התפקוד שלה והערכתי את מפקדיה, שגילו עוצמה, נחישות ותושייה, שסייעו להציל חיי רבים. שוטרי ירושלים המשרתים כיום, שוטרי היס"מ, המפקדים בכל הדרגות - הם אחרים. הם לא חונכו להיות אלימים. הם מוסתים על ידי הנהגה שרוצה עימות אלים. ככל שהעימות יהיה יותר אלים, ככל שיותר שוטרים יתנגשו במפגינים - כך תושג המטרה שאליה חותרים ראש הממשלה ובני משפחתו.

הגיע הזמן לומר את הדברים האלה במלוא חריפותם וללא היסוס: נתניהו שואף למלחמת אזרחים, שתוביל למותם של מפגינים, שוטרים, צעירים, מבוגרים, זקנים. כמה שיותר חריף, כמה שיותר אלים, כמה שיותר מדמם.

בנימין נתניהו (צילום: דוברות הכנסת, יהונתן סמייה)בנימין נתניהו (צילום: דוברות הכנסת, יהונתן סמייה)

אני מתנגד לדרכו הפוליטית של נתניהו. אני חלוק על כל מהלכיו, אני לא מאמין להתחייבויותיו ולהצהרותיו. איך אפשר? אבל קיוויתי שהוא יגלה בשלב כלשהו איפוק שיגדיר את גבולות מלחמת ההישרדות שלו, כזה שמדינה דמוקרטית יכולה להכיל. טעיתי. התברר שנפשו הפגועה חצתה את כל הגבולות. יש לנו ראש ממשלה שלדעתי נתון בהתקף חרדה פסיכוטי. הוא חי בחרדה שממרום הפסגות שהוא מאמין שהוא ראוי להיות בהן, ייפול לתהומות של השפלה ותבוסה שיביאו אותו בסופו של דבר למקום שבו יצטרך לתת דין וחשבון על דברים קשים שהוא קרוב לוודאי עשה.

אין כל ויכוח על כך שנתניהו זכאי לחזקת החפות. זו ססמה שחוקה. בראש ובראשונה כי הוא עצמו לא מאמין בה. מי שמאמין בחפותו לא מסית, מעליב, פוגע, מסכסך ומנהל מלחמה אישית נגד כל אוכפי החוק, הפרקליטים, השוטרים והשופטים. נתניהו נמצא במרוץ מטורף של הסתה, כי הוא יודע שחזקת החפות שלו תתרסק בעת שיעמוד בבית המשפט ויצטרך להקשיב לעדויות של מי שהיו עוזריו הקרובים ביותר, נאמניו, משרתיו, עושי דברו ועושי דבריה של רעייתו ההזויה, ועכשיו עומדים לחשוף את מעלליו.

הרי ברור כי בעקבות החלטת בג"ץ נתניהו יכול להמשיך בכהונתו כראש ממשלה. העמדתו לדין איננה מתנגשת עם יכולתו הפורמלית להמשיך לכהן, ככל שיהיה רוב של חברי כנסת שיתמוך בממשלה שהוא עומד בראשה. בינתיים יש רוב כזה בגלל ההסכם עם בני גנץ וגבי אשכנזי, שהתנדבו לשאת את האלונקה על כתפיהם בתקווה ובאמונה שענייני המדינה ומצוקת מאות אלפי המובטלים מעסיקים את ראש הממשלה. אך כעת ברור לכל כי אין לנתניהו שום עניין בכך. הוא עסוק רק במצוקה שלו. שום דבר אחר לא מטריד אותו באמת. אך יש לא מעט אזרחים - רבים יותר מכפי שנתניהו העריך, שרוצים לראות אותו מחוץ למשרד ראש הממשלה.

כאשר הקורונה ממשיכה להתפשט ולהדביק אלפים, בעת שמספר הנפטרים הולך וגדל והמונשמים והחולים קשה לא מתמעטים, הגירעון התקציבי חסר תקדים בגודלו ומאות אלפים חרדים ליכולתם להתקיים - מאבד נתניהו את האמונה ביכולתו לעצור את הסחף שמאיים לא רק על שלטונו, אלא גם על החופש האישי שלו, על עתידו, על שרידותו. נותר לו נשק ההסתה. 

אני אומר זאת דווקא משום שהייתי במקום הזה, משום שנחשפתי לביקורת לא הוגנת בראש ובראשונה על ידי נתניהו עצמו ואלה שהוא שכר בכסף כדי להפגין נגדי ולטלטל את יציבות הממשלה שעמדתי בראשה. בכל הנסיבות הללו, נוכח חקירות משטרה והסתה פרועה של יריבים פוליטיים שהונהגו על ידי נתניהו - נהגתי אחרת, משום שקבעתי לעצמי גבולות של איפוק שבשום מקרה לא הייתי מוכן לחצות, גם כאשר המחיר האישי, ואולי גם המחיר הציבורי, היה קשה וכואב. 

היום יש לי זכות מוסרית לומר את הדברים הקשים שאני אומר: נתניהו רוצה דם. של אזרחים, של שוטרים. הוא מומחה בהסתות, בסכסכנות, בפלגנות. כך סלל את דרכו לראשות הממשלה בפעם הראשונה, על גופתו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. עכשיו הוא מקווה לסלול את הדרך שתביא לערעור מסגרת החיים הדמוקרטית, שתסייע לו לאסור על קיום הפגנות לגיטימיות של מאות אלפי אנשים שמאסו בו, ושבמידת הצורך תיתן לו את הסמכות והיכולת לפטר את היועץ המשפטי לממשלה, לסגור את הפרקליטות, להקפיא את פעילות בתי המשפט ולהציל את עצמו.

המשטרה נגררת לתוך המהומה הזו שלא בטובתה, ואני מאמין שגם לא ברצונה. אין ספק ששוטרים רבים, לרבות קצינים בכירים, מאבדים את האיזון והאיפוק שהם מחויבים להם בתוך האנדרלמוסיה שנוצרת בבית בבלפור. גם הם וגם המפגינים הם קורבנות של אווירת ההסתה שיוצרים בנימין ויאיר נתניהו ואלה מבין תומכיהם ודובריהם שנגררים אחריהם. זה ייגמר לא טוב. זה עלול לדרדר את מדינת ישראל לתהום שבה משתנים דפוסי החיים ויציבות המוסדות, ומתערערים כללי המשחק הבסיסיים שבלעדיהם אין אופק של תקווה. אנחנו קרובים מאוד לרגע שבו כבר לא ניתן יהיה לשלוט במה שקורה ברחוב.

יושבי הבית בבלפור הם אכן אנשים מוכים. מוכי גורל. הם רדופי פחדים. הם מסוכסכים עם עצמם, עם נפשותיהם, עם מקומם כאנשים, כבני אדם. הם לא כשירים לשאת באחריות, לא לעצמם ולא לנו. אילו היה מדובר באנשים פרטיים, אני סבור שקרוב לוודאי שהפסיכיאטר המחוזי היה מוציא נגדם צו אשפוז. בנסיבות שבהן אנחנו נתונים, הציבור צריך להוציא צו הרחקה. הוא יגיע. הוא קרוב. נקווה שהוא יקדים את רעידת האדמה שתחריב את כל מה שנבנה בארץ הזו.

tguvot@maariv.co.il