הדי הפיצוץ האדיר בביירות, שהורגשו עד קפריסין, מיהרו להתפוגג, וכשהתפזר העשן התגלתה שוב האמת העצובה של לבנון: אין במדינה הזאת שום כוח שיכול לאתגר את חיזבאללה. הוא היה, הווה ויהיה המושך בחוטים, ממליך הממשלות והנשיאים והכוח הפוליטי והצבאי החזק במדינה. ככזה, הוא החליט להפוך את גבול הצפון לקו עימות פעיל, ואנחנו צריכים להפנים ש־14 שנות השקט הנפלאות שהיו לנו בצפון הגיעו כנראה אל סופן. 

היו בישראל מי שטעו לחשוב שאפקט הפיצוץ יגזור ריסון על חיזבאללה, אולי אפילו יזעזע את כיסאו של נסראללה. בפועל - קרה ההפך. חיזבאללה ראה ושמע את זעם המפגינים ברחובות ביירות ולא התרגש. אפילו על המרפסת בבלפור מתרגשים יותר למראה המחאה. ואז הגיע פסק הדין העלוב של הטריבונל הבינלאומי על רצח חרירי, שאחרי 11 שנות עבודה ומיליוני דולרים שהושקעו בחקירה לא הצליח להרשיע את האחראים לפיגוע, שבו נרצחו עוד 21 בני אדם. בחיזבאללה יכלו לנשום לרווחה. 

חיזבאללה מודע היטב לחולשת הציר האיראני־שיעי שנמצא בנקודת שפל: את הפגיעה האנושה של הסנקציות בכלכלה האיראנית הוא מרגיש בחשבון הבנק שלו; את העליבות של כוח קודס שלא מצליח להתאושש מחיסול סולימאני הוא רואה בסוריה; ולנגד עיניו יוצא עכשיו לאור הציר הסוני־ישראלי, שנבנה נגד איראן. על הרקע הזה הוא מרגיש שהוא היחיד שיכול להוביל עכשיו את דגל "ההתנגדות" לישראל. נסראללה רואה את חולשתם של מנהיגי הציר, ומבין שהוא נותר המבוגר היחיד שבהם. השאלה היא אם הוא גם המבוגר האחראי. 

הריגתו של פעיל לבנוני בתקיפה בשדה התעופה בדמשק בחודש יולי סיפקה לו הזדמנות לחזור לאסטרטגיה החביבה עליו: מדיניות המשוואות (מועאדלאת). מחויב להבטחתו לנקום את מותו של הפעיל בהריגת חייל ישראלי - הוא ניסה כבר פעמיים מאז ונכשל. אומנם שני הניסיונות - בהר דב לפני חודש וליד מנרה השבוע - היו מחושבים ונועדו לפגוע בחייל אחד, ולמרות זאת נסראללה יודע שאילו היו אנשיו מצליחים להרוג חייל, התגובה הישראלית לא הייתה מסתכמת בתקיפה של עמדות פח. הוא היה מוכן לקחת את הסיכון. 

ניסיון הפיגוע השבוע היה צריך להסתיים גם בחיסולה של חוליית הצלפים שירתה מפאתי כפר חולא לעבר הכוח באזור מנרה. כך גם הגדיר מראש אלוף פיקוד הצפון, אבל למרבה הצער, צה"ל לא איתר את החוליה (שעוד כמה כמוה פרוסות בשטח) כדי להשמיד אותה. במקום זה בחרו בצה"ל בתגובה מדודה, שלא תגרום נפגעים אבל תעביר מסר: לראשונה זה תשע שנים תקף צה"ל עמדות חיזבאללה בדרום לבנון. 

נסראללה יכול ורוצה לחיות עם המשוואה הפרופורציונלית הזאת. הוא לא מתכוון לוותר על פיגוע הנקמה שלו ובינתיים הוא מחזיק את צה"ל בצפון דרוך, או כמו שהוא מכנה את זה: "עומד על רגל וחצי". כבר שישה שבועות צה"ל מתנהל במתכונת חירום בצפון: דילל מוצבים ומפקדות, נמנע מפעילות בט"ש גלויה ועוסק באיסוף מודיעין אינטנסיבי. כל זאת, בלי להפר את השגרה האזרחית בצפון. חיזבאללה ישמח לשמר את צה"ל במצב מתוח מעכשיו והלאה, וזאת צריכה להיות גם הנחת העבודה שלנו: שגבול הצפון חוזר להיות קו עימות.

מפגינים בלבנון (צילום: רויטרס)
מפגינים בלבנון (צילום: רויטרס)

ההכרה הזאת גוזרת היערכות חדשה לגמרי של צה"ל לאורך הגבול. גדר הגבול עם לבנון נבנתה בחלקה לפני 40 שנה, אל מול מחבלים מפת"ח, וחלקה האחר נבנה לפני 20 שנה, כשצה"ל נסוג מלבנון. למול היכולות ההתקפיות של חיזבאללה היום ישראל חייבת להקים מכשול שיקשה מאוד על חדירה לשטחה ויצמצם גם אפשרויות של פיגועי צליפה ונ"ט - מכשול של חומה או גדר בנוסח הגדר שמקיפה את עזה. 

כל תפיסת הבט"ש של צה"ל בגבול, שאף היא נשענת על מוצבים ותרגולות משנות ה־70, צריכה גם להתחלף. אין יותר מקום לסיורים על הגדר, למוצבים או למפקדות שחשופות לירי נ"ט. צה"ל צריך להקים מערך של גבול שמנוהל מרחוק, עם עמדות ירי בשלט רחוק, רחפנים שמבצעים את הפטרול ואת האיסוף וכוחות יירוט מהירים שיוצאים מבסיס שאינו חשוף. בפיקוד הצפון מבינים את זה היטב - השאלה היא אם יינתן להם התקציב לארגן מחדש את גבול הצפון. 

כשנכנסנו לכוננות לפני שישה שבועות, הגדיר לעצמו צה"ל שלוש מטרות: למנוע מחיזבאללה הישגים בדמות נפגעים לכוחותינו, למנוע התדרדרות למלחמה ולשמור על ההרתעה מול חיזבאללה. שתי המטרות הראשונות הושגו עד כה בהצלחה ומבלי שחותרי הקיאקים בנחלים היו צריכים להניח את המשוט. מעל המטרה השלישית - שימור ההרתעה - מרחף סימן שאלה. אין לישראל שום רצון או אינטרס להיכנס לעימות מול חיזבאללה, אבל ביחסי הכוחות בין הצדדים - אין גם שום סיבה לתת לנסראללה לנסח את משוואות ההרתעה.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13

[email protected]