כשישנם 24 מיליון נדבקי קורונה ברחבי העולם ולמעלה מ־800 אלף מתים במגיפה שעדיין לא רואים את סופה, מי שם לב ולמי אכפת מה קורה בסוריה, בתימן, בגבול רוסיה ואוקראינה ובעוד סכסוכים אזוריים? באו"ם הפסיקו לעדכן את מספרי ההרוגים והנפגעים בסוריה ובתימן, חדלו לדווח על היקף הפליטים שנמלטים מארצות אלו, ובמסדרונות המטה המרכזי של הארגון בניו יורק כבר לא מדברים על יוזמות והצעות ליישוב ולפתרון מדיני לסכסוכים אזוריים. אותם סכסוכים, מלבד אובדן חיים של אזרחים חפים מפשע, גורמים סבל ומצוקות לאוכלוסיות גדולות, כולל רעב ומחלות.
זו לא הקורונה. לא רק. על רקע המשברים העולמיים שהתחילו ונמשכו עוד לפני התפרצותה של המגיפה, מה שבלט והזדקר במתחם האו"ם בניו יורק הוא תהליך היחלשות מתמשך של השפעת מועצת הביטחון, ולמעשה התפוגגותה. מדובר בגוף היחיד במערך האו"ם שבסמכותו לאכוף החלטותיו גם בכוח צבאי, כלומר לאלץ צדדים לוחמים להניח את נשקם ואף להסכים להסדרי שלום. הגוף הזה, שבעיני מדינות רבות נחשב עדיין ליוקרתי ושהחברוּת בו היא יעד נחשק, הפך כמעט לבלתי רלוונטי כגורם נוכח ומשפיע בזירה בינלאומית.
אלא שלפני כשבועיים, פתאום, מועצת הביטחון של האו"ם התעוררה מתרדמת ארוכה ועלתה לכותרות. מה קרה? מיהם אלה שהחליטו לנסות לשקם (או לנצל) את הרלוונטיות של מועצת הביטחון? לא מפתיע במיוחד שארה"ב החליטה שהיא צריכה עכשיו את מועצת הביטחון. פחות מפתיע שהמועצה לעגה לארה"ב ודחתה על הסף ובאופן מעליב את הדרישה האמריקאית להאריך את תוקף אמברגו הנשק על איראן. המועצה הגדילה לעשות כשדחתה גם מהלך אמריקאי להשיב את כל הסנקציות על איראן שעליהן החליט האו"ם בזמנו. האמריקאים כצפוי זעמו, אך הפולמוס סביב המדיניות כלפי איראן אישש את הרפיון והשפל במעמדה של המועצה, כמו גם את הכרסום בכוח ההשפעה של ארה"ב.
המזכיר הכללי לשעבר של האו"ם, באן קי־מון, ידוע וזכור במסדרונות בניין הזכוכית הניו יורקי בהתקפותיו הגורפות נגד מועצת הביטחון. "אתם לא עושים כלום", הוא האשים את שגרירי המועצה בארוחת ערב מיוחדת שקיים בזמנו בחשאי בבניין פרטי מול מרכז האו"ם, "אתם חייבים לתקן את הדרך שבה אתם פועלים ומתנהלים", גער בהם.
ואיפה ישראל?
מה שמשתק את פעילותה של המועצה ומפריע למעורבותה במאמץ ובניסיון ליישב סכסוכים מזוינים הוא בעצם הרכבה המיושן והארכאי. ההרכב של חמש החברות הקבועות שלהן זכות וטו - ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת - נקבע בשנת 1945 על ידי החלטה של בעלות הברית, שביקשו וקיבלו מעמד מיוחד כפרס לכבוד ניצחונן על גרמניה הנאצית. זהו הרכב שלכל הדעות איננו מייצג ושם ללעג ולקלס את השינויים המשמעותיים שחלו בזירה העולמית ובמאזן הכוחות הבינלאומי.
ארצות מרכזיות ומובילות, כמו הודו, ברזיל, גרמניה, יפן וארגנטינה, אינן חברות קבועות. זה שנים שבדיונים סגורים מדברים על הגדלת מספר החברות הבלתי קבועות המתחלפות מדי שנתיים - מעשר ל־21, וצירוף חמש מדינות מרכזיות נוספות להרכבה הקבוע של המועצה. בשיחות עם שגרירים ודיפלומטים ותיקים משתמע שהמתנגדות הנחרצות לשינויים בהרכב המועצה הן החברות הקבועות. "הצרה היא שלכל אחת מהן האינטרסים שלה", אמר פעם בשיחה ל"מעריב" דיפלומט מערבי בכיר. "לארה"ב ולרוסיה במיוחד שאיפות סותרות ויעדים מנוגדים בתכלית ביחסן ובגישתן למשברים ולסכסוכים בעולם. זה מה שמשתק את המועצה". הדיפלומט הזכיר את העובדה שרוסיה סיכלה כל יוזמה וכל תוכנית שהובאה למועצת הביטחון במטרה לשים קץ למלחמה הפנימית בסוריה. ארה"ב, מצדה, מונעת בעקביות הצעות החלטה שהועלו במועצת הביטחון בנושאים מזרח תיכוניים שישראל מתנגדת להן.
בשיחות פרטיות שלא לייחוס, דיפלומטים מציינים כי אחד הזרזים להידרדרות מעמדה של מועצת הביטחון והשפעתה הוא חברותן במועצה של מדינות כמו לוב, סוריה, סודן ולבנון - זאת בעת שבארצות אלה שלטו משטרים ושליטים עריצים. לבנון הייתה חברה במועצה וכיהנה בתורה כנשיאת המועצה כאשר בממשלתה בביירות כיהן שר מטעם ארגון חיזבאללה, המוכר ומוגדר כארגון טרור.
ישראל, מדינה דמוקרטית, חברה ותיקה בארגון העולמי, היא המדינה המערבית היחידה באו"ם שעד היום לא נבחרה לכהן במועצת הביטחון ולא כיהנה כחברה בלתי קבועה בה. הסיבה היא שהחברות הבלתי קבועות מוצגות כמועמדות לחברות זמנית במועצה מתוקף היותן חברות בגושים אזוריים ובקבוצות מוגדרות של מדינות. לפני שנים אחדות צורפה ישראל לקבוצת "מערב אירופה ושאר המדינות". לפי הסדר שהושג בזמנו, הובטח לישראל שהקבוצה תציג את מועמדותה לחברות במועצת הביטחון לשנת 2018. ההסדר לא קוים, ולשגריר החדש של ישראל באו"ם גלעד ארדן צפויה עבודה רבה. כדאי שיכניס לסולם העדיפויות שלו את חידוש המאמץ לקידום חברותה של ישראל במועצת הביטחון, גם אם מעמדה של המועצה אינו כשהיה.