הדיווחים מגיעים והתמונות חולפות על גבי המסכים, ללא תגובה. אנחנו יודעים מה קורה בדרום - ומשותקים. עשרות שריפות בכל יום, מאות בשבועיים האחרונים. בלון נפץ בחצר גן שעשועים בקיבוץ רוחמה, מטען רצחני בגן ילדים וטיל ישיר בבית בשדרות. במושבים, בקיבוצים, ברפתות, בשמורות הטבע, בשדות המעובדים. שורפים אותנו, מסכנים את החיים, מרסקים את תחושת הביטחון, מערערים את הנפש. מרוצצים את הכבוד העצמי והלאומי שלנו. מתריסים ומאיימים להבעיר את תל אביב. ואנחנו - משותקים.

זה לא שוועד גבאי העיירה מוביל אותנו. בצמרת ממשלת ישראל מכהנים שני רמטכ"לים ואלוף פיקוד הדרום, כשקצין בסיירת מטכ"ל יושב על כיסא ראש הממשלה. אבל זו ממשיכה להעמיד פנים שהיא מתמודדת, שולטת במצב, שיש לה קלפים בשרוול. בפועל, הקואליציה הנוכחית, מביבי ועד גנץ, מאשכנזי ועד גלנט, מגלמת את רוח המנהיגות הציונית בדור האחרון. אף על פי שהיא מחזיקה בידה עוצמות אדירות, לצד טכנולוגיות מהטובות בעולם, היא מובסת.

שריפה ביער בארי. צילום: דני בן דוד, יערן קק״ל

המנהיגים שולחים את צה"ל לבצע מראית עין של זקיפות קומה, תקיפות ריקות מתוכן, נזהרים שלא להכאיב באמת לאויב. כל מערך הכוחות שלו גלוי לנו, נמצא בשליטתנו באש ובתצפית. אבל אנחנו נשמרים מלפגוע אפילו בחוליות הרצחניות עצמן. סוגרים מעבר גבול, מצמצמים אזורי דיג, מתעמרים באזרחים, הכל כדי לא לטפל בדבר עצמו.

כל האמצעים בידינו, מריסוק האויב על כל מערכיו ועד פגיעה בזרועות שמנסות לזנב בנו. אבל שמשון הגיבור יושב קצוץ מחלפות ומייבב. מנפח את החזה, מתלהם, אבל בפועל משותק ולא מעז לעשות דבר. ממתינים למשלחת מצרית, לשליח קטארי עם מזוודות דמי החסות. מצפים למשיח.

"השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט", זעק חיים נחמן ביאליק את עוצם התסכול והזעם על אוזלת היד והחידלון של יהודי קישינב בפרעות 1903. לו היה חי כיום, היה מתפוצץ מחוסר האונים של השגרה בדרום. מה הוא, שהתלונן על הקהילות הגלותיות חסרות ההגנה, היה חושב על ועד הקהילה שיושב בקריית הממשלה בירושלים, השבוי באותה הרוח.

על רקע הפרעות ברוסיה וחוסר האונים בארץ ישראל, קמו ב־1907 ישראל שוחט, אלכסנדר זייד וקומץ נערים נוספים וייסדו את ארגון בר גיורא - השומר. הם נאלצו להיאבק בחלק מאיכרי המושבות כדי לחלץ את העבודה והשמירה במשקים שלהם מידי הבדואים והצ'רקסים מהסביבה. אלו שיותר מששמרו ועבדו - גנבו ורצחו. רבים מאיכרי העלייה הראשונה, כמו ממשלת ישראל הנוכחית, היו מפוחדים ממה שיקרה אם רק יעזו לשבור את יחסי דמי החסות שהונהגו עם הערבים. בדיוק כמו מי שמשמר את משוואת דמי החסות שנוצרה עם חמאס והג'יהאד בדרום, כתוצאה מאותה "התנתקות".

שריפה ליד רכבת במ.א. שדות נגב (צילום: צילום מסך טוויטר)שריפה ליד רכבת במ.א. שדות נגב (צילום: צילום מסך טוויטר)

אובדן הנתיב הציוני

ממשלת ישראל על שני חלקיה, כמו גם מרבית קובעי העתים בתקשורת ובאקדמיה, משותקת מתסמונת "אימת הכיבוש". צבאית אין בעיה לכבוש את רצועת עזה, וגם לבער את כל אימפריית הטרור שיצרנו שם מאז אוסלו וההתנתקות. כמובן שיהיה לזה מחיר בדם - באשמת רבין, פרס, שרון, אולמרט ושותפיהם - אבל זה אפשרי בהחלט. הדרך היחידה לעצור את האסון וההשפלה בדרום, בואכה כל הארץ, היא לשלוט מחדש בעזה, לפחות צבאית כמו ביו"ש. אפשר גם לרסק את הכוח הצבאי של חמאס והג'יהאד בלי לשלוט פיזית, אבל אחרי הריסוק נמשיך לסבול מהטרדות ופיגועים, גם אם לא ברמת האיום הנוכחית. זה יקרה כל עוד לא נפעל בחופשיות בג'באליה ובבית חנון בדיוק כמו בג'נין ובשכם.

כיוון שנתניהו, גנץ וכמעט כל מקביליהם אחוזים באימת השליטה בעזה, הם לפותים במשוואת האימה. חוששים להכות בחמאס נמרצות, כדי שזה לא יירה במענה על תל אביב, ירי שאחרי כמות נפגעים מסוימת יחייב להכות נמרצות עוד יותר בעזה, עד לשלב המכריע - השגת שליטה. עכשיו שאלו את עצמכם מה היו חושבים ישראל שוחט, אלכסנדר זייד ויצחק בן צבי - מייסדי השומר, על הכשל המנטלי המשתק הזה. מי שמולם ניצבו כוחות אדירים ללא פרופורציות, כשהם היוו טיפה בים של ערבים עוינים, שעל כולם צריך היה להשתלט. חשבו על דוד בן־גוריון ב־1948,

כשמאחוריו יישוב בן 600 אלף איש, מול מיליוני ערבים, כשמשוואת השליטה בהם הייתה אמורה להרתיע אותו מעצם ההכרזה על המדינה. ואגב, היו רבים שטענו אז כי אין כל היתכנות להקמת המדינה, בגלל הדמוגרפיה, בגלל העוינות הערבית, בגלל המספרים והמציאות. הפתרון בעזה לא בהכרח יוביל לשליטה מלאה, ייתכנו מודלים שונים ויצירתיים. אבל כל סוג של שליטה עדיף בהרבה על האימה והשיתוק הנוכחיים, המסמנים נגע עמוק הרבה יותר - אובדן דרך של עיקר המנהיגות הציונית, אובדן הנתיב הציוני, לצד שפיפות קומה של גמדים. לכן אין ברירה אלא לחפש מנהיגים אמיתיים שיושיעו, מסוגם של ראשי השומר. 

מגלים את הארץ מחדש

לפחות דבר אחד טוב התרחש כתוצאה מהמגיפה הגדולה וסגירת השמיים. המוני ישראלים שהיו אמורים לתור בחודשים האחרונים את חוצות פראג, וייטנאם וניו יורק, מצאו את עצמם מחפשים צימר ליד הכנרת, או חדר בירושלים. על הדרך הם סיפקו למגזר ענק של אירוח ישראלי הצלה ושגשוג. ועוד יותר חשוב, לאורך הדרך ניתנה לעם היושב בציון הזדמנות לגלות מחדש את ארץ ישראל. כי מרוב דילים וטיסות לואו קוסט, בשנים האחרונות הפכה ברצלונה לנגישה יותר מקיסריה, שלא לדבר על חופי יוון לעומת אילת.

ומה שיש לגלות, למי ששכח או לא ידע, הוא אי מטמון שלא מבייש את האתרים הכי נחשקים בעולם. מעבר לחופים ולאתרי הבילוי הידועים, היה השנה תענוג לטבול במים הגבוהים של הכנרת, שטיפסה למפלס כמעט חסר תקדים, עד כדי כיסוי עצים שצמחו על גדותיה. וצפונה מהכנרת, חוויה סוחפת לא פחות הייתה לחוש את הזרם הקר והחזק של הירדן, שגם הוא הראה סימני חיוניות מיוחדים השנה.

משם לטפס לרכס נפתלי ולהיזכר בקרב ובאובדן המר של מצודת כ"ח במלחמת השחרור. או לעלות מזרחה להר דב בואכה החרמון ומשם לבריכת רם, שהתחילו להשיט עליה קיאקים ונטעו אי צף עם בית קפה בטבורה. שלא לדבר על ביקור במוזיאון השומר בכפר גלעדי, שמשמר פרק היסטורי מרתק ומרגש בפריצת המפעל הציוני. 

ומשם כמובן, לירושלים, שמקנה אינסוף אפשרויות, מבילוי ועד היסטוריה ומורשת. או נסיעה דרומה להרודיון, כדי לראות עוד מפעל של הורדוס, שסוף־סוף מתחיל להיות מוקף גם בהתיישבות יהודית מלבלבת. מה נאמר, ההפוגה בטיסות והביקורים בחו"ל שפכו אור מחודש על הארץ, שהיא לא רק הבית שלנו, ולא רק קדושה, אלא גם אוצר יוצא דופן שנפלא לגלות אותו כל פעם מחדש.

tguvot@maariv.co.il